אני כמעט בת עשרים וחמש ואני (עדיין) לא מחזיקה נכון את העט או העיפרון.
שוב השנה כתב היד שלי משתנה. זה קרה לי כבר בחיים. זה לא בכוונה אבל אין ספק שזה דבר מוזר. פיצול אישיות.
אני גם בקורס כתיבה יוצרת. בהנחה שאין כתיבה שאינה יוצרת. ישבתי לכתוב ופתאום בא לי זיכרון חזק של הגרפולוג ישראל אודם ז"ל. אני זוכרת אותו ממש טוב באופן אישי מכל מיני סיבות ונסיבות טובות של החיים. אני זוכרת תמיד אבל פתאום לפעמים מבינה. 'תשחררי את היד. ככה עגול' 'את לא כותבת נכון'. כולם ישנים בין שתיים ארבע. הזמן זולג אחרת כשהוא נמדד בשעוני שמש. באמת שהכל היה יותר פשוט. וכשהכל משותף לא צריך לשתף באמת. לכן זה כל כך נוח.
אני לא תמיד אוהבת את מה שאני כותבת. הנה, הכנתי את התרגיל שנתנו וזה מרגיש לי טיפה מאולץ. סחיטה ריגשית קלה. זיכרון לא שלי שיכול היה להיות מודפס בחלק מעוד כל מיני דברים שמראש נכתבו לפורמט של כריכה רכה. זה מרגש לי כמו תרגיל שכתבתי לקורס כתיבה יוצרת. בושה.
יוצרת פסיק כתיבה.
חצות ודקה. ספרתי מעל לעשר עקיצות ברגליים וביד. כאילו שהתגלגלתי בדשא של הקיבוץ אבל לא. שבוע חדש בירושלים של שטיחים מקיר לקיר ושל צורך בגרביים. גם כשאני יודעת שאני לא אספיק רבע מזה וברור לי שזה מרוץ בלתי אפשרי נגד הזמן לפעמים אני מסוגלת לאכול הכל.
זהו אינו תרגיל. אני כותבת מה שששששששששששבא לי וזהו.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה