מסוחררת משישי.
את הסט הירוק יש לי בערך מכתה י"א. קניתי אותו איזה יום אחרי הלימודים בסופר של יהודה המכבי. למה? אני לא באמת יודעת. זה קורה לי שאני צריכה פתאום דברים. מה לא ברור בלהצטרך סט תה לאירוח כשאת בת 16-17 ולשמור עליו שנים בארגז המקורי. למה ירוק? הקופסא מראה עוד 4 צבעים שונים באותו דגם. אני לא מצליחה להיזכר. יכול להיות שמרוב שלא יכולתי לבחור פשוט הרמתי קופסא והשלמתי בהכנעה עם הצבע שהיקום בחר. לפעמים הוא עוזר לי בהחלטות הרות גורל.
את רבקה פוטשבוצקי הכרתי דרך צביקה קנטור. היא משהו משהו.
את הבנות לא ראיתי לפני יום שישי. גם לא ממש דיברנו קודם. זה כמו מין חוסר ביטחון שמגן עלי ומציג אותי כסנובית. איך אני אסביר, איך בוחרים חומר גלם אנושי? מה הייתי אמורה בדיוק לעשות? אני בראש כבר רואה את העבודה ארבעה חודשים כל יום. ואף פעם לא היו להן פנים או שמות. פשוט ככה, חמש 'סוזן' בצבע לבן בבקשה. תודה.
החוט הירוק של הבלונים חיכה לי בגליל ענק בדירה הראשונה שעברתי אליה בירושלים. הוא לא עושה סימנים שהוא אי פעם ייגמר. לבחור שגר לפני באותו חדר קראו נועם.
השיא בעייני הוא השילוב של התענוג הוויזואלי (הצצה למאחורי הקלעים של אגם הברבורים בוורסיה קינקית וילדותית כאחד) והמתח והסבל הנפשי של תהליך הצפייה. אפקט מוחלש של מתקן בלונה פארק, רק שלא צריך להיחגר. אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לונה פארק. נזכרתי שהיינו בדיסני בתוך כוסות תה ענקיות שהסתובבו אה-לה-עליסה בארץ הפלאות. יש שם איזה קשר משהו. בעצם.
היה פיצוץ להגיד לאנשים "אל תגע/י! , זו העבודת אמנות שלי".
כשהלכנו ליעקב מפלסטיגלס בשביל הפרספקס אבא שלי נזכר בריחות מהילדות. אני דור שני לניאון ודור שלישי שואה. אסור לי לעולם לשכוח.
מילה טובה למגש- טס.
נשארו68% מחלקי הסט.
הקרן לעידוד המיצג גרפה סכום אדיר של 47 ש"ח וחצי.
עליתי הבוקר בהתרגשות גדולה לשנה ד' בבצלאל.
קוראים לי מיה ויצרתי מגש.
קול! הזוי ומעניין, קצת סאדו מזוכיסטי בקטע של ריהוט אנושי. בעצם היית צריכה לבחור בחורות שיש להן אורך רגליים דומה, אחרת יותר קשה להחזיק את השולחן עם רגליים מקופלות קמעה?
השבמחקמגש אסטטי ביותר מיה –
השבמחקלקרוא את הדברים שלך זה כמו להקשיב לך – חוש הומור כייפי!
חוץ מזה – וואו – שנה ד' בבצלאל (כבר)!
שיהיה בהצלחה בהמשך!
מסטן