זה היה כמו טקס. אולי הדואר "בא", כמו שהכביסה פתאום דופקת בדלת והאוכל מוכן אבל הוא בכלל במטבח אחר. סבתא אמרה שלילדים שלא באים מהקיבוץ אסור להסתובב ככה סתם יחפים, זה מאוד מסוכן. הייתי יושבת על הרצפה הקרה בכניסה. נאבקת בסקוצ'ים של הסנדלים הקטנות. קטנות כמוני. התפוצצתי מאושר. היינו הולכים שלושתינו ידי ביד. הצעדים הסקרנים שלי עם הצעדים העייפים שלהם. מנדנדים ידיים ומבטיחים הבטחות. אחת שתיים ו- ש- לוש!. עד המרכז היו רק שתי פניות אבל זה היה מסע ארוך. כל בן משק שעבר נדרש לשלומנו, כמעט במפתיע. "רוחל'ה, ישראל, רוחל'ה מה נשמע?", "ראיתם מה הולך בהרחבה?", "ומי זו הגדולה הזאתי?" היו מגלגלים לעברי עיניים פעורות ומשקרים במצח נחושה כאילו לא שמעו עלי מעולם. הרי זו נועה הבת של אתיל'ה. אתיל'ה 'היורדת'. זו שנסעה ללמוד באמריק'ה אחרי אחד מהמתנדבים. חזרה לארץ עם שלוש מזוודות של בגדי מעצבים שחורים וילדה עם תלתלים מזהב. אתיל'ה מהעיר. נו, אתי, זו שלא אהבה ללכת יחפה.
*המשימה הייתה לתאר ביקור בתיבת דואר בשתי פסקאות. אתמול הקראתי לאט ובקול רם מול הכתה עם ידיים לחות. אני לא מזהה את הטקסט של עצמי ושואלת בהתפעלות מאיפה לעזאזל הגיע הזיכרון הפיקטיבי הזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה