הגיע תורי. נלחשתי. התלחשתי. ה״וי-טרנספר״ המצורף בזאת מתנועע בקלילות ממלא לי ת׳מסך.
הנפח של המחשב שלי בקושי מרגיש את ההבדל. אבל הפעם הקובץ חשוב מהרגיל.
קיבלתי קטע סאונד. דחוס. עדכני. מסומפל. רעש במובן הטוב של המילה (עד כמה שניתן).
אני לא יודעת מי הלחין או כתב או ניגן או יצר אותו.
אולי זה בעצם מי שהלחין וכתב וניגן ויצר. בלי ״או״.
אני שומעת אותו שוב ושוב. הוא נהיה לי מעצבן ואז שוב מעניין.
אני עושה גוגל אימג׳ סרצ׳ של כותרת הקטע: SHAVUR SOFI
סטטיסטית לכל אחד יצאו תוצאות שונות בחיפוש שכזה.
בדרך כלל מחיפוש כזה אני זולגת לעוד שעות של מחקר וגלישה, הפעם נדמה שחסר לי איזה נתון להצליב. חבר מציע לי לנסות לעשות ״שאזאם״ לקטע שהגיע. אני מסרבת. גם אם הוא יתן ניחוש או איזה רפרנס, לא תהיה לי דרך לדעת אם הוא צודק. אני צריכה לסמוך על עצמי. למצוא דרך לגעת קצת במחשבות של הקהל. איך אוכל להשאיר חותם בין כל כך הרבה כשרונות ומופיעים שלוקחים חלק בהרפתקה הזו? אולי כדאי לי לזעזע? אולי להצחיק? אני מחליטה שאני מכוונת גם וגם. כשהמכנה המשותף הנמוך ביותר בין שניהם הוא דמעות (וגם אני מוסיפה בראש ספרינקלים של חמלה על הכל מלמעלה לקישוט).
דיברתי עם אחד ההאלטים בטלפון ונשפכו ממני כל מיני רעינות. בשבועיים האלה הרגשתי שחייתי חצי שנה. ידעתי מראש שהלחישה תתפוס אותי בעומס. את המייל הזה אני תכף אשלח. ערב ראש השנה תשע״ה. גליתי שאין ״ויי פיי״ אצל סבתא וסבא שלי. אף פעם לא חשבתי על זה קודם.
הזמן קצת דוחק ומועך לי את ההחלטות. איך אוכל להתחייב עכשיו על מצב רוח עתידי? הסאונד ממש עצוב. אני מדמייינת איזושהו פריסה, פיזור של צלילים. טעמים שצורבים. המילה קולאפס באנגלית יותר מדוייקת לתחושה שלי ביחס למוזיקה.
בחרתי להתחיל בלהיאחז למסגרת.
אני לוקחת סט החלטות ברגע זה, שמהן אוכל לייצר סט החלטות מקומיות בזמן המופע עצמו.
הקטע שלי במופע יארך 3 דקות ו-30 שניות. בדיוק כמו הקטע סאונד שהגיע. אני אשים שעון.
את ההחלטה אם הוא יהיה ברקע או במקביל אני משאירה לצוות הבימוי.
השיא יהיה אחרי 2 דקות ו-20 שניות. בדיוק כמו השיא בעייני והחלק האהוב במהלך הקטע.
בסופו יש קול נשי מקוטע שקצת לוחש, קצת מוסר מסר שלא מתמסר.
אולי זה שטויות. אבל זה גם הכי אנושי. שהכל קשור לי ונראה לי מתאים. הטלפון שבור. המסר עובר משובש. בתוכי אווירה חגיגית.
אני מחפשת ג׳סטה פשוטה אבל מסובכת.
בדרך כלל אני עובדת עם צילום, חומר ופרפורמנס.
למופע אביא איתי אביזרים. ארגז כלים. ואהיה לבושה בחלוק הרפואי שלי מעל ה׳בגדים הרגילים׳. זה לוק מצויין למופעים! אתקן-אשבור-אנחם-אהרוס-אחריב-אחבר מחדש פריט בלייב על הבמה.
מין פיסול ״חי-מת״. שמעניק חיים לרגע לחפץ דומם.
חצי הצצה לרגע קריטי מתוך הסטודיו. חצי תיאטרון חפצים (שיושב על מסורת יפייפיה שבדיוק ממש לאחרונה אני קוראת עליה מלא כי יש לי אוסף חפצים אדיר.. )
״איי אם אין אה רייילשנשיפ״ עם החפצים שלי מאז שאני מצליחה לזכור אותם, או את עצמי.
אז בתיק שאביא למופע יהיו:
* טלפון חוגה ישן בצבע שחור
* 2 כפות ידיים מפלסטיק של בובות ראווה (אחת שקניתי מבלגורית אופנה ואחת שחבר ״השאיל״ עבורי מתצוגת בובות ברשת אופנה המונית)
* לפחות 5 סוגים של דבקים (ביינהם אקדח דבק חם, סלוטייפ, איזוליר בנד)
* טושים עבים וצבעוניים
* ערמת דפי A4 לבנים ואולי כמה קרטונים חומים. אני ממש אוהבת את החומר הזה. כל כך הרבה הקשרים. הבית של יעל, סחיבות ומעברים
* חוט ירוק בהיר כמו של בלונים. מצאתי אותו כשעברנו דירה כשעוד הייתי בתיכון. אני משתמשת בו מלא ולהרבה פרוייקטים של יצירה שכבר עשיתי בעבר. הוא מסרב להיגמר. עם הזמן למדתי לאהוב את הצבע.
* (ואניחייבת כבר להשיג) מסור חשמלי קטן.
אני גם אבקש מהצוות של ה״האלט״ איזו דרך להקרין באותו זמן ב״לייב״.
יש מושג מוצלח בשם ״טלפרזנס״ שאני אוהבת. יש לי ממי להשאיל ״גו פרו״. תכלס אני מוכנה.
ההתלבטות העיקרית שלי היא אם לצלם ולהקרין את ההתרחשות על שולחן העבודה/ניתוחים שלי, או אולי את הפנים שלי מתרכזות ומלאות הבעה בזמן שאני חושבת ומפסלת, או אולי בכלל את הקהל עצמו ואיך הוא מגיב.
אני מצרפת במייל קולאז׳ ממוחשב שעשיתי לאחרונה ועוד כ-4 דימויים שכרגע מסתובבים לי חזק מאוד בסיסטם והנה לינק (<<https://www.youtube.com/watch?v=AdYaTa_lOf4>>) לוידאו שאני הכיייי חולה עליו. וכזה בעצם אני רוצה לעשות. רק בגרסה מורבידית שונה לחלוטין ובלי טקסט. רק עם סאונד.
בקיצור יהיה SAVOR SOFI
וכך היו היה :
(*כל קשר בין התוכנית והביצוע מקרי בהחלט*)
עם המוזיקאים אייל יונתי וגידי רז ברגע האמת מאחורי הקלעים
