מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני

אני מיליונרית של הכל בדולר...

סיבוב ליילי

כל הטעויות זה במקור

אספירציות. לא יודעת איפה להתחיל ואיפה דבר אחד נגמר.

חשבתי בהקשר של סאונד על משהו שהוא רב-ערוצי, מולטי-צ'נלס ואז עברתי לחשוב שוב על פיצול אישיות. לשמוע את עצמי במונו או בסטריאו. מי בכלל קורא את השטויות האלה ולמי יש כוח להיות כל הזמן כל כך רפלקטיבי על החיים ועל כל דבר קטן.

עכשיו שלוש וחצי בבוקר. זה לא שאני לא נרדמת, פשוט עוד לא הלכתי לישון.

ממש לפני שנסעתי הייתה תקופה מטורפת של אנרגיה ואנשים סביבי כמו מגנט. הלכתי על האויר, הדם בעורקים שלי תסס. כשהגעתי היה "הלם החדש" והיי של התרגשות ואנרגיות לקראת הבאות. הסופש האחרון התאפיין בעיקר בניסיונות אינסופיים לריכוז בלימודים ולהעלאת המורל אחרי שנמאס לי מהבדיחה הזו. והלילה. הלילה אני שוב כאילו נורא מתרגשת מבפנים. אני לא מרגישה שקרה משהו ספציפי שיצר אצלי את ההדף הזה. הדברים שכרגיל מעניינים, משמחים או מרגשים אותי מתגלים סביבי לעיתים תכופות מספיק לטעמי. אני גאה בניסיון המתמיד שלי להתגבר על הפער והחסכים, אבל אני לפעמים לא אוהבת את כל ה"אנושיות הזאת" שיש בי. אניגם רגילה וגם מיוחדת וגם סתם וגם מכוערת וגם יפה וגם וגם וגם.אניגם.

אולי זו לא התרגשות אמיתית, יותר כאב בטן פנימי, מרוכז.

אני כאילו לא בנויה לעולם הזה בעצם. אני בבופה ענק. "תקחי מה שאת רוצה ילדה". מציעים לי הכל אבל כדי לטעום אני צריכה לקחת וכדי לקחת משהו צריך לבחור. כשזו חנות של הכל בדולר זה נורא ואיום מבחינתי, אז איך זה (מ)רגיש כשמדובר בחיים עצמם.

צריכה להפסיק לפחד מרעיונות ולהתחיל ליישם אותם. בכלל, חסר הרבה במימד הפיזי של הדברים בחיים שלי. לשבת לכתוב זה כמעט קל לי מדי. אף פעם לא נגמר לי מה להגיד. אני מבקשת שקט.דממה, כשתקראו לה היא תתפוגג.

(כן, אני דרמה קווין מרחוב קווין)

טכנולוגיה בגרוש

המוח שלי עמוס מהרגיל ונראה לי שמהקור קפא לי איזה פיוז במנגון סדר העדיפויות.

אין ספק, תקף אותי שבר עמוק, אפילו לא בא לי דונאט (לא, זה שקר. תמיד בא לי דונאט)

לא, אני לא בדרך חזרה, אבל סתם קשה לי בלימודים ועם האנגלית ולא ברור לי איך או למה אני אמורה לשבת בחדר וללמוד כשיש סביבי עיר שלמה שאני לא מכירה. ושלא מכירה אותי.

מה שכן מתברר לי יותר ויותר זה הטירוף של האינטרנט והסקייפ וכל זה. גם בשיעור פרופורמנס דיברנו כאן על המושג "טלפרזנס" שזה בעצם כל מה שמיישם נוכחות אנושית שהיא מעבר לפיזית (החל בפיתום ובליפסינקיינג וכלה בשיחות ועידה עם טכנולוגיות מתקדמות). ארי וגויינאפ (זה השם של השותף שלי, הוא גם עונה לגאנדולף..) הפנו אותי לתחום של דיילודילדוניקס(?) שמדבר על הטכנולוגיות של סייבר סקס וסייברקינטיקס. האמת, גאוני! יש אפילו חולצה שיש בתוכה חיישנים ואפשר לשלוח חיבוקים ומישושים באמצעות ס.מ.ס

מעניין אם בעתיד ניתן יהיה לעשות הסבה לאמנות של כל הטכנולוגיות האלה. תארו לכם תערוכה שבה אתה נדרש ללבוש בגדים מיוחדים ומול תמונות מסויימות עושים לך נעים או דיגדוגים ומול איזה פסל פתאום צובטים לך בתחת.

יש עתיד!

שימו לב> רק א' יכול היה למעוך אותי כל כך יפה!

(טיפ לנוסעים לקנדה: כאן צריך לשתות את המשקאות החמים מהר אחרת הם נהיים משקאות קרים). תודה.

הסתכלתי הרגע ועכשיו בדיוק אפס מעלות. שווה.

אני מנסה תמיד לחשוב על האנשים שקוראים את מה שאני כותבת. הרבה פעמים גם כשאני חושבת ולא בהכרח כותבת אני כאילו פונה לקהל, לרבים.
ונדמה לי שיש לי בראש איזושהי הגדרה למושג של 'האחר' הפנימי שלי שהיא של רבים. אני מבדילה את עצמי מהסביבה כיחיד מול רבים. זה מין ערבוב של פסיכולוגיה בגרוש עם סיפור חנוכה וקצת גם המשך לכל הקטע שיש לי עם המראה.
אני אולי אנסה לעשות כאן אזושהי עבודה עם מראה. זה מזה מגעיל בעיניי- כל כך לעוס וברור וכזה דימוי זול ושחוק. אבל זה מה שהופך את זה לכל כך שווה את המאמץ. להזיע (מבפנים, במוח) על לנסות "להביא אותה" במראה בדרך אחרת.
(כרגע אני בעיקר עדיין מנסה לשכנע את עצמי).

לעבוד קשה. ללמוד קשה. לבלות קשה. לחגוג קשה. לנקות קשה. להקשיב קשה.
קשה של לחם. מיים קשים. קשה בכף רגל. לא קשה זה לא בהכרח קל.

פינת הדונאט השבועית: אני שמחה להציג את פינת הדונאט השבועית שבה כל פעם אני אדגום עבורכם, שמונת קוראי הנאמנים, את המאפים העגולים ותמימים למראה שמתגלגלים כאן ברחובות טורונטו. הפינה באדיבות זוג התורמים הפילנתרופי לולי ודוויד שרכשו עבורי כרטיס לרשת טים הורטונס שפרשה עלי את חסותה ומציעה בכל פינה שלישית של העיר לחסום את עורקיכם כמעט בחינם (=פחות מדולר לדונאט, שלא תגידו לא שלא אמרו לכם).
עד כה נדגמו בקפידה שלושה מוצרים של הרשת ולהלן הממצאים:
דבר ראשון כמו סתומה הזמנתי את מה שבתצלום הפוסטר הענק שתלוי על קירות הרשת (זה זה שבתמונה למטה). מכיוון שעברו שבועיים (!) נותר בי רק זיכרון קלוש של מתיקות ופריכות. היה מילוי של מין קרמל שחולק בצורה לא שווה בכיס המאפה וששאלתי את אפשר לחמם דבר כזה הסבירו לי שזה יהרוס את איך שנראה הציפוי. (תזכורת לעצמי: לקנות ולחמם אחד לבד. זה שידרוג על בטוח). המוצר השני סיקרן אותי בזכות הנגישות שלו. מדובר ב"טים ביט'ס". יענו החתיכות שנפלו מהאמצע של הדונאט המקורי. אין לי מושג אם זה נכון. הצד הרומנטי שבי היה רוצה לחשוב שכן. העניין הזה מאפשר לדגום מגוון רחב של מיני חתיכות. השורה התחתונה היא שלא משנה אם תזמינו 4 או 6 או 20 (ממש כמו נאגטס) אין מצב שזה מספק.
(תזכורת נוספת: ראיתי אנשים מסתובבים כאן עם מין קופסת קרטון מיוחדת למוצר הנל. אדאג למענכם לברר במה מדובר).
שלב המחקר האחרון בוצע לפני מספר שעות: אכלתי דונאט של "סאוור קרים" כלומר שכנראה יש בתוך הבלילה איזשהו אלמנט של חלב או יוגורט. זה דונאט הרבה יותר דחוס מהרגיל (אבל הוא לא גדול, אולי שאלת מחקר נוספת היא לגבי הכמות ולא האייכות...). היה ממש לא רע. אפילו להפך.
שוב, אני בזמן האחרון בעד להכניס הרבה דברים למיקרוגל (או כי קר כאן או כי המיקרוגל חדש בדירה או שניהם) אבל מדובר בהחלט בציון של 9 מתוך 10. תמיד ידעתי שיש לי טעם טוב!
(הישארו עימנו לדגימות הבאות: אגף המלוחים (בייגל זה הסבא של הדונאט) ואגף המצופים והממולאים (או בשמו המלא: מי מפחד מהקרם העשיר שבפנים?))....

411

עשיתי כביסה, אם כי נדמה שאולי ויכול להיות שאי-אילו דברים מעט התכווצו.

היום הלכתי ברגל כשיורד עלי שלג. לא היה לי אפילו איך איך להסביר להם כמה זה קשה לי ומוזר לי. מצד אחד היה לי קר וקצת קפאתי והמשקפיים התמלאו מיים ורציתי שכבר נגיע לחוף מבטחים, מצד שני כל הזמן התחשק לי לעצור, לנסות לתפוס את הפתיתים עם הידיים או לפתוח את הפה ולחכות שיפלו לי ישר על הלשון וגם התחשק לי ממש לצלם.

מבחינת דיבור האנגלית שלי מאוד שוטפת. אני משתתפת חופשי בשיעורים ופשוט אין לי סבלנות לשחק אותה ביישנות כשעומד לראשותי כל כך מעט זמן. ניסיתי כבר כמה פעמים לספר בדיחות בשיעור או להעיר הערה שתצחיק קבוצה גדולה של אנשים ועד כה זה הצליח מעל ומעבר למצופה. לא ברור לאף אחד מה המקור של המבטא שלי והחיקוי של המבטא בעיברית שאני עושה באמת מוצלח (דו יו וואנט דד סי פרודקט?ואי נוט? ג'אסט פור יו, איי גיב יו סייל!). אני אנסה להרכז ולנסות להבין באיזו שפה אני חולמת (ספרדית?!http://www.youtube.com/watch?v=WWgs_aAsYd4) אבל מה שכן נדמה לי שהצחוק שלי והסאונדים האחרים שאני עושה (כל מה שנכלל תחת אנחות וכדומה...) ישאר תמיד בעיברית. מה דעתכם?

מעוניינת לשתף אתכם בחלקים מתוך רשימות

מנורה כחולה, וילונות אדומים
חצאית לבנה מוזרה נורא, מטליות קטנות דקיקות עם ההדפס של מפת מרכז העיר, בקבוק מיים חם בצורת ברווז וכמה ענתיקות.
ג'קט גינס, תיק בד עם הדפס, חולצת טי עם הדפס, חגורה וצעיף

פלסטלינה בצבע גוף, מרקר, סופר גלו ומסגרת לציור שבמקום למתוח בד יש עץ וזה גם מגש וגם מסגרת לתמונה וגם רהיט וגם משטח לציור.

עגבניות שרי, אוכמניות, מיץ תפוזים טרופיקנה, גבינת פילדלפיה, טורטייה רולס, חרדל-דבש, לפחות סוג אחד של עלים (חסה או תרד או בייבי או משו כזה).

נס קפה וחלב בטעם הייזלנט. קרונית רחוב, מטרו ואוטובוס. דאבל דאבל, האף אנד האף.

בקבוקי מיים מעוצבים, ממתקים אסיאתיים מעוצבים, צילומים של חנויות ושל אריזות של דברים. משקפיים בדולר עם 4 אופציות לזגוגית ו2 אופציות למקלות. הרבה אקססוריז למופעים עתידים ודימיוניים. "דולוראמה".

טים הוטונס 4
סקנד קאפ 0
מקדונלד 1
אונסט אד'ס 1

קייסמים, מתלים למגבות, בולים וכמה גלויות, כוס שתיה טו-גו, אלכוהול לדירה.
איך עושים כביסה, לקנות אוזניות לשיעור עריכת סאונד, איך מדפיסים משהו בבצפר, איך למצוא חברים.
סלט פסטה קר, לאפות את הבננה, משהו עם גבינה.

מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?

כל מיני ארוחות ערב, כל מיני מחשבות, כל מיני אנשים. אני מאוד סבלנית ונחמדה. לא ברור כמה זמן זה יחזיק מעמד ומה יקרה לגזרה שלי בקצב הזה. איזה מדהים, יש לי אוכמניות טריות במקרר.


החדר שלי מתחיל לתפוס צורה. אחרי סאגת המזרון הזוגי שהגיעה לסיומה בשלום הלכתי לקנות מראה. לא היה לי מושג כמה אני צריכה מראה עד שלא הייתה לי אחת. המראה בשבילי היא עוד כלי או ערוץ תקשורת עם עצמי וגם עם המחשבות או התוכניות שיש לי בנוגע לעוד פרופורמנסים (הופעות) שאני רוצה לעשות. לקח לי זמן להפנים שאני בעצם גם הקהל.
(ושאני מטפחת באדיקות את הפיצול-אישיות). זה נשמע כמעט מופרך אבל אני צריכה למצוא אנרגיות ולייצר הגדרה ברורה ל"זמן סטודיו". לעשות אמנות בלי תוצרים/תופעות לואי זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.
כשהייתי קטנה (אני לא בטוחה שאי פעם סיפרתי את זה למישהו..), כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאיפה שיש מראה זה אומר שיש מצלמה. כלומר כאילו מה שמשתקף במראה כל הזמן מוקרן איפשהו. הייתי מנחה תוכניות מכל מיני סוגים, בהתאם למיקום של המראות (גם ההשתקפות במיקרו נחשבת). כאילו לא היה מצב שהייתי לבד ליד מראה ולא עשיתי פרצופים או ניסיתי "לדבר" לקהל (ובעצם מול מראה אני אף פעם לא לבד). אם היו עוד אנשים איתי אז לפעמים הייתי רק קורצת ואפילו נראה לי שהייתי לוחשת או ממלמלת כמה הסברים ל"צופים בבית", מציגה את הסיטואציה ומבקשת מהם שלא להפריע לי ב"חיים האמיתיים".

שוב היו בעיות ולא היה לי אינטרנט בדירה. פתאום עיצבן אותי נורא שאני צריכה לכתוב ולחשוב רק באנגלית. היה חסר לי הבלוג, אפילו שהוא די חדש ושאני לא רגילה לכתוב, ופתאום גם היה לי מלא מה לספר. עכשיו האינטרנט שוב עובד ומקרטע רק לעיתים רחוקות. פתאום כל מה שתיכננתי לכתוב נעלם. אני כאילו כמעט לא זוכרת איך עבר עלי השבוע האחרון ומחר כבר מתחיל אחד חדש.

בארץ עכשיו ארבע וחצי לפנות בוקר. כאן תשע וחצי בערב. דיברתי במפתיע עם ל' ו-א' בסקייפ. תלכו לישון! אני אלך לקרוא את המאמרים שוברי-שיניים שלי למחר. אביט דרך החלון על הסי-אן טאוור ואהיה בהלם, איך בשבוע אחד הכל התהפך. (איזה מזל שהקהל בצד השני של המראה עקב אחרי גם לכאן...)

מיה

נהג, תעצור לי בפינה!

אז ככה, כל בוקר אני מבטיחה לעצמי שאני לא אפספס את התחנה של הביתספר וכל בוקר כשמודיעים במערכת כריזה(=קריזה...) את השם של הרחוב המבוקש אני בטוחה שהפעם זה יצליח לי ואני ארד כמו שצריך. זה עוד לא קרה. אני אפילו לא בטוחה שאני יכולה להסביר כל כך למה. נדמה לי שבפעם הראשונה פשוט פיספסתי את התחנה, פעם אחת משכתי את הכבל(שזה כמו ללחוץ בפעמון) ולא ירדתי במדרגה הנכונה (שפותחת את הדלת אם אתה עומד עליה כשהקורנית עוצרת) , פעם אחרת שחכתי למשוך בכבל והייתי במקום (נדמה לי) אבל הדלת לא נפתחה. זה פשוט עוד לא הסתדר. בדרך הביתה אין כל כך הרבה בעיות. פעם אחת פיספסתי וירדתי תחנה אחרי ופשוט מיתגתי את כל הסיפור מחדש ואמרתי לעצמי שזה בכוונה כי רציתי להכיר עוד קצת את האזור...

אני מבטיחה להמשיך לנסות.

88 בקנדית זה 91

http://www.jazz.fm/

למרות שהמומחים מאוד דאגו לי בארץ לפני הנסיעה והגעתי לכאן עם כמות מוזיקה אינטנסיבית (- מילה שמתארת גם את הכמות וגם את המוזיקה) הייתי חייבת להרגיש עוד קצת בבית ומצאתי לי את ה- 88fm המקומי שזה 91fm. פשוט תענוג.
(אתם מוזמנים להאזין און ליין בקישור שלמעלה..... i hear you)

יש כאן קטע כזה שהמספרים ובכלל הדברים, הם לא מה שהם. כלומר היה רשום שהיום 7- מעלות אבל גם רשום בצד בקטן שזה בעצם מרגיש כמו 12- (יום יפיפה לכל הדעות). וגם בסופר מבצע מדהים של 3 ב-4 תמיד יהיה לפני החישוב של המיסים והמע"מ ויצא בסוף יותר מ-5. כל קורס כאן הוא חצי נקודה, אבל מבחינת בצלאל 5 קורסים כאן זה 12 נקודות. היום הראשון של השבוע הוא בכלל שני ואת כל הנושא של הגדלים והמידות אני עוד מאוד רחוקה מלהפנים.
את מרכז העיר טורנטו חוצה רחוב יאנג שהוא הרחוב הארוך ביותר בעולם (!) הוא כאילו קו האיפוס של העיר כשהכל נמדד ביחס למערב/מזרח מיאנג. כל מספרי הבתים נמדדים גם ביחס ליאנג כך שיש כתובות שמופיעות פעמיים באיסט ובווסט (כמו בנואבה-יורק...). כשנוסעים בטראם (קרוניות חשמליות ברחוב) מהדירה שלי (389 קווין ווסט) ימינה/למטה אל רחוב יאנג השם של התחנות יתאים לרחובות החוצים שנמצאים מצד ימין ולהפך, בדרך חזרה (גם אם זה נראה לי בדיוק באותה נקודה), השמות אחרים לגמרי והם לפי הרחובות הניצבים משמאל. הייתי רוצה לחשוב שמדובר בגמישות מחשבתית, שלהכל יש שני צדדים ושכאן לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו אבל זה בדיוק להפך ובעצם יש בקנדה את ה"עצירות" האמריקאית הזאת וגם את הקמצנות הפנימית שהם מסווים בתירוצים כמו "תקציב סטודנט" או "לחשוב ירוק" (אם אין לך כאן שקית מהבית פשוט אכלת אותה!!!). אבל איך לעזאזל לא חם להם עם המעיל כל הזמן? אני מבינה שאם אני לא אלבש מעיל בחוץ אני אכחיל ואאבד תחושה בכל הקצוות אבל (אצלי בכל אופן...) זה עובד גם הפוך. ואני מוצאת את עצמי נמסה לחלוטין ברגע שאני נכנסת לתוך הבצפר/חנות/קרונית - המרחב הציבורי הסגור.
כמות האנרגיה שאני מוציאה במהלך היום על להתפשט ולהתלבש ולהתפשט ולהתלבש (...ועוד בשביל מה/מי?...) פשוט הזויה (הם לא ככה- אולי זו עוד צורה שלהם לחסוך). אני בטוחה שמי שמביט בי סוחבת אחרי את המעיל, הכפפות, הצעיף, השכבה הנוספת (כשצריך) והכובע משתאה שאני לא מאבדת את שיווי המשקל, ועוד לא סיפרתי לכם על האדים שיש במעברי טמפרטורות על המשקפיים, איזה מביך!.

> אני תמיד בעד יותר מזל משכל. המוכר בחנות עשה טעות כשקניתי מיטה ומזרון. אז נכון שהלכו לי היום סתם איזה 4 שעות והגיע מזרון לא נכון (ואני אמשיך לישון על אויר, אבל זה ממש לא כמו לישון על ענן) אבל במחיר של המיטת יחיד הם כנראה יאלצו לספק לי מזרון זוגי שיגיע לקראת הסופ"ש. (טפו-טפו-טפו). עכשיו אתם באמת מוזמנים.
>איזה כייף זה סקייפ. בחייאת תתחברו
> מחר: אולי אני אעיז לספר לכם מה כבר קניתי/אכלתי, עוד חגיגות וירטואליות ליומולדת של אמאשלי, ושיעור פרופורמנס ראשון באוקד!
> אגב, מתי כבר עבר מספיק זמן מאז שנסעתי ויהיה מותר לי להתחיל להתגעגע רישמית?

טורנטו 1985

http://www.youtube.com/watch?v=lEOzoaekOiY&feature=player_embedded

(איך מסדרים כאן את התמונות?)

תיאום ציפיוות עם המציאות ושיעור ראשון בקנדית

אז ככה, הסופשבוע היה באמת מאוד פרודקטיבי ובשלושה ימים הספקתי לנחות, לעבור לגור בדירה בדאון טאון טורנטו, להוציא כרטיס סטודנט, לשלם ביטוח בריאות, לקנות 2 כריות, מצרכים בסופר, ירקות באיזור של השוק, ספר יד שנייה של מייקל ג'קסון בדולר, מזרון ומיטה במבצע (המשלוח אמור להגיע מחר. אמן.) מעיל חם מאוד, פלאפון מקומי וכרטיס תחבורה ציבורית שבועי. הספקתי גם לאכול צ'ילי ודונאט ברשת הידועה לשימצה טים הורטונס (עד תשמעו עליה הרבה), להתבלבל במרכז איטון (האמא של המולים הקנדים), לנסוע ללילה מחוץ לעיר, לסוע לכיוון הלא נכון במטרו (אבל רק איזה 3 תחנות), ללכת ברגל מהדירה עד הבצפר בקור איימים ולהצליח להתחבר לאינטנט של סטארבקס בפינה ממול מהחדר שלי.
אבל כל זה לא עזר כשגעתי היום בבוקר ל"לימודים". ללאנץ (=פיצה?!) של הסטודנטים מהחילופים שהיה אמור להיות ב11 והתחיל ברבע ל12 הגעתי במצב רוח עדין (ראה ערך: כמעט דמעות בעיניים) אחרי שברור קצר העלה שלכולם (כולה עוד 5 אנשים) חוץ ממני יש כבר מערכת שעות ושקרול (איזו גברת בת 60 שבאה לכאן לחילופין מוושטצ'סטר) כבר הייתה בבוקר בשיעור!
כמובן שמהצד שלי הכל היה נראה הרבה יותר דרמטי: הגעתי במיוחד לכאן כל הדרך מירושלים, ולא רק שיורד עלי שלג אלא אני מפסידה לימודים בבבצלאל בזה הרגע ממש בעוד שכאן לא נראה שיהיה לי לו"ז עד לפני יום רביעי. נסו לתאר לעצמכם את הטרגדיה כשהסיסמא לאינטרנט שלי לא עבדה וכבר דמיינתי את עצמי על מטוס בחזרה לארץ.
אני אקצר ואודיע לכם שעכשיו אני ממש בסדר עם זה שעד יום רביעי לא יהיה לי אישור סופי למערכת. הפנמתי שאני סטודנטית חילופים אסרטיבית ושפשוט מגיע לי!!! וברגע שהשיעור שהחלטתי ללכת אליו (על דעת עצמי) ב- 4 התחיל, שוב הבנתי איך ולמה אני בכלל פה. הרי לפי התוכנית "אוקד" (אונטריו קולג אוף ארט אנד דיזיין) עוד יספרו שאני למדתי אצלם בחילופים....

pablic arts
אז מזה בעצם פאבליק ארט? ובכן, לפי הסילבוס הקצרצר (4 עמודים) בסוף הסימסטר אולי תהיה לי תשובה יותר ברורה.
(שלא לדבר על המשימת קריאה לשבוע הבא....הספר מצולם בכתב קטן משני הכיוונים)
הפרויקט הראשון הוא אמיתי, כלומר פרויקט שקורה במציאות ושני התלמידים שידורגו הכי גבוה בכיתה יזכו לשלוח את ההצעה שלהם לתחרות הבינלאומית:...(תחזיקו חזק את הידית של הכסא) לתיכנון מוניומנט אנדרטת השואה בטיילת של אטלנטיק סיטי! http://www.acbhm.org
כן, כן. שמעתם נכון. זה קורס שמשלב עבודה בחלל (הלפמן) הציבורי, יחד עם פיסול מונומנטלי (צביקנטור) כשכל זה תחת ההגדרה של ארכיטקטורה בכלל (אורון, דבר איתי בסקייפ a.s.a.p). הפרס הוא מיליון דולר.
ואם זה לא הרשים אתכם מספיק, חוץ מהמודל, תוכנית העבודה והתקציב אני גם מרצה במרץ מול הכיתה על אמן מודרני והפרויקט סיכום כולל יצירת פעולה במרחב תחת הכותרת המפוצצת "אינטרווניש'ן אסטטיקס" שזה הפיתוח האחרון של הריליישוינאל ארט'ס. (יש איזה אמן מקומי שהלך למוזיאונים חשובים והקיא על יצירות מופת קלאסיות. נשמע משו משו.)
כלומר: זה בעצם פרופורמנס, רק שהם עוד לא יודעים את זה.
השורה התחתונה היא שברגע שהוא התחיל לדבר והיה לי קשה לעקוב היה לי גם הכי כייף והכי מאתגר. השתתפתי כמו גדולה בדיון הסועד על "מה בין פרטי לציבורי" (A8 !!!) והבנתי שאני בכל זאת, כנראה, במקום הנכון.

אני לא ארחיב על חנות המחשבים הפיצית שגליתי בתוך הבצפר בקומה 3. גם לא על השותף הג'ינג'י שלי שרגע נכנס לדירה או על כמה אני נראית כמו באתר סקי לעומת סטודנטיות שהלכו היום עם קצר (!) יהיה זמן להכל וזה גם בעצם לא משנה. נשיקות.
כאן יואב טוקר, פארי'.

רואים את סי-אן טאוור מהחלון שלי

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הספקתי ביומיים סידורים של חצי שנה. עדין אין אינטרנט בדירה. אני בסטארבקס שממול.

שבת בבוקר. התלבשתי יפה.

זו הנחיתה הכי רכה שיכולתי לבקש לעצמי. המעבר הכי קיצוני שיש מרגיש לי כמעט טיבעי וברור מאליו. הזיות. געגועים.

כמה מזל יש לי בחיים. איזה פחד.

החלטתי שאני לא מוכנה להיות סטודנטית חילופים מישראל אלא סטודנטית קנדית.

יום שני מתחילים הלימודים, עדיין אין לי מערכת שעות. אבל נראה לי שכבר החלטתי מה ללבוש.

שכבת שלג קטנה מכסה חלקים הנוף. אני גרה ממש בדאון טאון. איזה טירוף.

אתם חייבים לקפוץ לקפה.

בקישור שצירפתי יש אפליקציה לטול-בר במחשב שתראה לכם תמיד כמה מעלות יש בטורנטו ועד כמה אני קופאת.

שבוע הבא אני כבר אהיה הרבה יותר בפוקוס, והרבה יותר מחוברת

תחפשו אותי בסקייפי תחת השם maya.elran

כמו הג'ימייל maya.elran@gmail.com



אהבה קנדית לוהטת גם ממינוס שלוש עשרה מעלות

מיה