נ-חום ת-קום

סוג של נירוונה, מדיטציה. מיה שוקעת לשינה עמוקה.
ישנתי לילה שלם. ובמקום לצאת מהבית נכנסתי שוב למיטה. הייתי עייפה? היה נדמה לי שכן. לא יכול להיות, בטח עבדתי על עצמי. אכלתי קערת רייס קריפיז' בבוקר. אני אוהבת את הרעש. זה טיפה מרגש כל פעם. מין פיצפוצים שמפרקים מתחים קטנים. מרקם מוצלח.
שמתי שעון ל-וחצי ואז שניתי לארבעים כי חישבתי שעד שפה ועד ששם אם רוצים חצי שעה מלאה זה בעצם ארבעים דקות. קמתי עכשיו. כמעט שלוש שעות. מעגל שינה שלם. אני מרגישה בגוף. ועכשיו שוב, כמו בבוקר אני ערה ומזומנה. התגריתי בעצמי עם המחשבה שאני פשוט אוכל שוב ארוחת בוקר. העומק לא מאפשר לי לחלום. החלומות הם רק בתפר של הלפנות בוקר. עיניים פקוחות מבפנים. ואני גם טובה בלחלום ביום. יש כמה אפיזודות שחוקות שאני אוהבת מאוד והן כבר שחוקות. תמיד אותם שלושה שירי ג'אז מלווים אותן. מדי פעם יש משהו חדש. אתמול כשנכנסתי לדירה הייתה לי תחושה שאני לא לבד. גוווינדאפ (השותף) לא היה. עמדתי (פאוזה) בצד השני של הדלת לחדר שלי ונסיתי להבין מי או מה הייתי רוצה שיחכה לי בפנים. גל קטן של התרגשות, אבל היה ריק. הדבר היחיד שחי חוץ ממני בין ארבעת הקירות האלה זה המחשב שלי. (ואתם בתוכו?!) (אמא שלי והמשפחה באים עוד מעט. אז יהיה מפנק באמת)

אני לוקחת הכל ברצינות. היתה איזו שיחה בפייסבוק על ג'סטות של החיים. אני רוצה לצטט משם, אני מקווה שזה בסדר. לרוב האנשים בדיון קראו נ'
"לכל אדם ריח מסויים בזמן מסוים, הבעה מסויימת, דבר להגיד, חולצה שילבש שוב ושוב, פגם בשיניים, חברים מהיסודי, סמל יחידה, נקודת חן בצוואר, זוית בה השמש פוגעת בו, הבנתם את הפרנציפ המזדיין. הפחד מאינטימיות הוא החרדה מהספיציפיות, הקבוע, המשוייך, הבלתי ניתן לשינוי, שאינו פוטנציאל יותר אלא קיים ולכן נדון לבליה, שחיקה, מוות. כל מה שאינו רק הבטחה, כל מה שיש לו נפח ומשקל, מחניק אותי בצפיפותו" ("תפתח חלון")
"אנורקסיה ריגשית: ההתמכרות לאין, אף פעם אין ממנו מספיק"
אני אוהבת את המחשבות האלה ואת הניסוח שלהן. בגלל הפלטפורמה הזאת בכלל לא ברור אם זה ברצינות או לא. זה הזכיר לי שאחת השאיפות שלי שיכולתי לנסח יותר בברור מהאחרות זה כשאני אהיה גדולה אני רוצה "לשבת על הספה". מין טו-בי כזה, חזרה למהות. המילה אסנס באנגלית גם מוצלחת. שינה וכתיבה גם נמצאות שם ברשימה. מין פונקציות ישירות של האדם במציאות. (אני גם מאוד אוהבת לרקוד. אבל אנרגיות זה דבר מאוד מתעתע, ולזוז עם הגוף זה תמיד כמה רמות חיבור מעל הכל)
יש דברים שצריכים להיעשות ואני מזה לא שם. תמיד ידעתי שאני כזאת אבל אני לא מצליחה להבין עד הסוף מה הן הנסיבות שבהם אני מרגישה כל כך בנוח לתת לעצמי להתנהג איך שאני עכשיו. זה לא חוסר אכפתיות, אם כבר להפך. אבל משהו במצפן של הסדר עדיפויות רוטט. על הז' שלי. מצב רוח סמי-קרבי. "תנו לישון". אני מרוצה ונהנית ומצליחה לשמור על רמות המתח מהעומס של הלימודים במינונים מאוד נמוכים. זה בטוח יתהפך עלי מתישהו, הקערה הזאת. אבל עכשיו זה נעים. לא ברחתי לשינה אלא בחרתי בה.

כבר חשבתי פעם בפירוט על תוכנית מפורטת להכין מופע שלי שינדוד בדרכים. "מיה הישנה". יהיה כרוז (בראש שלי את התפקיד הזה ממלא הבן זוג שלי) עדיין מלהקים לתפקיד). ותהיה מיטה, אולי עגולה, משהו נפלא כזה עם מצעים פריכים ומלא כריות. יהיה גם מחיצת נייר אורז או קש. ואחרי הפתיחה הנוצצת אני אחליף לפיג'מה. אולי טיפה חשוף, לא משהו מביך. מול כולם אבל מאחורי הפרגוד. זה זמן טוב לשלב איזה בדיחה קלילה עם פאנצ'. להעיף בגדים באויר קצת. ואז- אז אני אלך לישון. הכרוז יעשה לקהל ששששש ויחצה בעדינות עם האצבע את השפתיים. כמו הבוקר. מעגל שינה אחת. פחות משלוש שעות. עוד לא לגמרי החלטתי עד הסוף מה הקהל עושה בשלב הזה. אולי יענו על שאלות, יקריאו או יראו דברים שלי. חשבתי גם על אופציה של איזו ארוחה. כשעשיתי את המסכות שוקולד לטקס הכרזתי כאמנית קנדית (הסרט מלפני שנים או שלושה בלוגים) כמה דקות קצת שלטתי על האנשים האלה. והחלק שהיה לי הממש מצויין היה שאיזה 5 דקות הם מצצו וליקקו ואכלו והתלכלכו מהמסכות שוקולד שהגשתי להם. היה גם את הרעש הזה של אנשים עסוקים נהנים. וזה היה לגמרי "באשמתי". לקראת סוף המופע כולם יעירו אותי ביחד, אולי יעשו הרבה רעש ומחיאות כפיים. אולי איזו ילדה מתנדבת מהקהל (זו שחוגגת בדיוק יומולדת) תעלה לבמה עם איזה שעון מעורר. ואם אני אחלום אז אני אספר לכולם במיקרופון.

כשהייתי בא.ד. גורדון באיזו כתה ז' או ח' הייתי נציגה של הכיתה ביחד עם יותם בחידון ט"ו בשבט. אני לא זוכרת שרמינו אבל אני זוכרת שאפילו אני חשבתי שהניצחון הסוחף שלנו היה קצת מוזר. ולא היה ברור כל כך מה הפרס. באיזה ארוחת צהריים שבועיים אחר כך (כן, זה בי"ס כזה...עם חדר אוכל ושירה בציבור. צלקות עמוקות ומתוקות) כל השולחן של הכיתה שלנו היה מלא בסוכריות על מקל בטעם תות. ואחר כך, לפני האוכל מקריאים עיתון יומי (כן, אני גם הייתי כתבת וגם הקראתי לפעמים...והם עוד מתפלאים שאני עושה פרופורמנס) הזמינו אותנו לבמה. רק את שנינו. מאחורי הפרגוד הכינו לנו שולחן רומנטי וארוחה רק לשנינו (זה היה אותו אוכל כמו כולם, והיה קוסקוס שזה מספיק נורא בשביל לכתוב על זה בלוג בפני עצמו). זה היה מאוד מאוד מביך. ישבנו על הבמה, עם פרחים על שולחן עגול קטן ואינטימי. ונסינו לאכול מול כולם. אני לא זוכרת שהצלחתי ללעוס או לבלוע. אני זוכרת שדיברנו על היציאות חירום של האולם. אולי אפילו ליותם הייתה חברה וזה היה עוד יותר נורא. דיי הדחקתי את כל העניין. עכשיו זה מצחיק אותי, אני עצובה על עצמי הצעירה והנבוכה (משהו שקורה לי גם היום) שאולי לא ידעתי להנות מההזדמנות המוזרה הזו. בכלל, הופעתי די הרבה בגורדון. אולי כבר יש מספיק חומר לאוטוביוגרפיה. פגשתי את יותם בקניון בקייץ שעבר. תיכננתי לשאול אותו על זה. שכחתי.

הכתיבה שלי בזמן האחרון מרגישה מתיפייפת כזאת. זה על גבול הטעם הטוב. נראה מה אני אעשה בנידון. (שימו לב זו לא התנצלות!)