שובבה

הייתי לבושה יפה והכל, עם פס כחול בעיניים אבל הקנדים ראו כמה 'טיפות של שלג' ונשארנו בבית. כולם נמרחו לכל הכיוונים. מצאתי את עצמי עם שתי בנות קצת מעצבנות בדיינר דביק בארבע לפנות בוקר. בקושי העזתי לשבת על הכסא. אני כזאת הנסיכה על העדשה לפעמים. התחלתי ללכת לכיוון הבית. היה מאוחר מדי לתחבורה ציבורית (או יותר נכון מודקם מדי), לא בא לי להתקע במונית והאויר בעיר אחרי יום ארוך של שלג היה נדיר. קריספי, צלול.
צעדתי, אולי משהו כמו שעה. עד הבית. ב-88 המקומי היו קטעי ג'אז ארוכים מורכבים כאלה.
ולרגע אחד היינו לגמרי לבד. רק אני וטורנטו. טורנטו ואני.
אל תכעסי תל אביב אהובתי הניצחית. הרחובות שלך, הגינות, הספסלים הריחות. כל הזיכרונות שלי טמונים לאורכך ולרוחבך. אבל עכשיו, רק לרגע, אני מתמסרת לפילגש. דמות לא מוכרת מעבר לים, הריחות פה שונים, יש חלוקה ברורה לאיזורים והגריד משליט בה סדר מופתי. טורנטו, לא ידעתי שאת כזאת....