מי היה מאמי-מן???
אז ככה. חוץ מלהתלהב מהמחסום כתיבה *שקר כלשהו* שכביכול תקף אותי. אני שוב בקטע של וופלים.
בפלים, וופלות, בלות, וופלים. איך שאתם מוצאים לנכון.
זה התחיל בצבא (כמו כל הדברים הרעים) ותוקף אותי עד עצם היום הזה. גלים גלים.
האמת שהייתם צריכים לראות את זה בא. באחת הדירות שראיתי בעודי משוטטת ומנסה למלא את הרעב לנדלן בעיר הקודש זוג שותפים פוטנציאלי פתח לי את הדלת לדירה שהייתה ריקה לחלוטין. "תדמייני את זה עם דברים, כן?" הם דיברו כאילו מתוך שינה. הם ישבו במה שלימים יקרא הסלון, על הרצפה הבהירה וסביבם מטעמים. אני זוכרת במדויק- שרוול 100 כוסות פלסטיק חד פעמיות, בקבוק נסטי אפרסק (!), בקבוק תפוזים וחבילת מנעמים מצופים. מהמשפחתיות האלה.
רק אחרי כל הקישקושים (ובו בזמן שעוד 4 בנות נואשות שכמותי פקדו את הנכס) הבנתי- הם הציעו לי ממרכולתם, אך לא הגישו פירור. נסיתי להיות חיננית במשך 20 דקות בעוד הבחורה מסבירה על איך כייף יהיה איתם ומנשנשת מהצד מהחבילה שהייתה רחוקה ממני שנות אור והבחור ההזוי לא הפסיק לשחק בעצבנות בחבילת הכוסות שלא שיתפה איתי פעולה ונשארה אך ורק אצלו.
בערך מאז אני צמאה ורעבה. לוופלה ומיץ. תאמינו או לא.
to reach the untraceable
ואז, היום (בוקר בהיר ולח אחד), בסופר, עשתה לי עיניים חבילת מן. פרווה, חיטה מלאה ושוקולד. לא בשבילכם. בשבילי. 200 גרם, נבלעו תוך חצי יום, רק בשביל השקט הנפשי ככה, אתם יודעים.
אנד דיס איז פור דה פיפל אברוד>>>
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה