maya in wonderland

מה אם אפשר היה להשתיל את זה לתמיד. לראות תלת מימד בעולם האמיתי של התלת מימד. להיות תקועה בפנטזיה. לא להחזיר את המשקפיים המגוחכות בסוף הסרט. לחיות 3D. אולי זה עניין של בחירה. ללמוד להרגיש יותר. לחדד את החושים. להגביר את הווליום של המודעות. יש ימים כאלה, שהצבעים ציבעוניים יותר. צריך להתאמן על זה, נראה לי.
טקס פוסט מודרני: לעמוד בתור, לשבת בלי לזוז בחדר חשוך עם עוד הרבה אנשים זרים, לתקוע פופקורן עמוק בין הרווחים בשיניים, להיבלע ביצירה של כמה אנשים שעבדו קשה. קרני אור וכמה צלילים מוקלטים. סיפורי בדים. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לתת ביקורת קולנוע ראויה. רמת ההנאה שלי תלויה באינספור גורמים ומשתנים. אני הולכת לישון הלילה כשאני חושבת על טים ב' ועל ג'וני ד'. על רמת התיסכול שהם בטח מרגישים כשהם "עושים" קולנוע. זה לא שאין הצלחות כבירות והתרגשות גדולה. אבל אם זה מה שאפשר היה לתרגם למימד הפיזי אני מוכנה לשלם הרבה כדי לראות מה הולך להם בראש.
ונחזור רגע ללואיס ק'. או יותר נכון לצ'ארלס ד'. לאהבתו הניצחית לילדות קטנות. לפיצול האישיות האדיר שהוא פיתח בין המתמטיקה והמספרים לאותיות ולסיפורים. יצירות מרובות רבדים הם מוקד משיכה גדול מאוד מבחינתי. יש כל כך הרבה פרטים והתרחשויות שקשורות לספר ולאיך שהוא נכתב, ויש כל כך הרבה הקשרים וחיבורים שהוא יוצר. מי זה האדם הזה שיכול להכין משהו בסדר גודל כזה שמאה וחצי לאחר מכן זה עוד מזין אנשים.
אני רוצה גם.
להרשות לעצמי ליפול לבור. אני כמעט בטוחה שאליס אין וונרלנד היא חברה של לוסי אין דה סקיי. ואולי שמרי פופינס היתה מטפלת שלהן כשהן היו קטנות.
חיפשתי את השם אליס ביו-טיוב. ממש התאים לי השיר הבא שהופיע באופציות הראשונות. רעל. סוג של השראה. משהו אחר שזורם בורידים. אין גבולות ממשיים לדימיון.
http://www.youtube.com/watch?v=Qq4j1LtCdww