"את שומעת? אז אל תשאלי מה קרה לי..."

נתפס לי. לפעמים אני כמו פיתיון, לא מצליחה להשתחרר מהחכה. דגה את עצמי. כמו לראות חיה שרודפת אחרי הזנב שלה. נתקעת בריפיט. כמו שיש בעיות בסאונד בסקייפ. לופ של מחשבות. להישען אחרוה על הקיר ולהפוך אותו לגמיש. ליפול למאורה של הארנב הלבן. אולי אני בסוף אצליח להעלות בחכה דג גדול. דג זהב. קציצת גפילט-פיש (עם עיגול של גזר). פה-סח.

הי! מצאתי עוד מישהו שיש לו בעיות עם התירגום והשפות>
http://www.youtube.com/watch?v=u0qRutA9SOU&feature=related

החלטתי לשתף אתכם במקרה שקרה לו היום בדאוןטאון טורנטו בסביבות 5 אחרה"צ. אין לכם מה לדאוג לספור יש סוף טוב כי עובדה שאני חייתי כדי לספר אותו לדורות הבאים. אני הייתי באמצע לחלום בהקיץ מחשבות עמוקות על פרופרמנס (לא, באמת!) ובו-זמנית חכיתי לקרונית רחוב חזרה לכיוון הדירה. חשוב לציין שבשלב הזה של היום אני אחרי מסע אלונקות לא צפוי על עקבים, שוקלת לתרום את כפות רגלי למדע ואוחזת בידי שקיק ניילון עדין ובתוכו קופסא שמכילה 470 ומשהו נפצים- אז לא כדאי לטלטל אותי כרגע יותר מהמינימום הנדרש. ובאמת, תוך כדי שאני כבר מדמיינת איך אני מביאה שלום למזרח התיכון, הקרונית מתקרבת לה לאיטה לעברינו, אולי 30 איש, שעה פקוקה, ששזורים לאורכה ולרוחבה של התחנה (כל העומד מצדדי מלפני או מאחורי הוא העומד). בתנועה אגבית אני כבר מוכנה עם הכרטיס 'חופשי-חודשי' שלי ביד, מקווה שאוכל להידחק אל קופסת הסרדינים הזו שעונה לשם תחבורה ציבורית. ו:הופ!-טרה-לה-לה-לה מישהי חוטפת לי את הכרטיס מהיד ומתחילה לרוץ.
כן. מה ששמעתם.
בוא וננסה לשחזר מה עובר עלי. הפער בין הקצב האיטי של העיכול והמחשבות שלי לקצב המהיר של כל מה שקרה מקשה עלי לדחוס הכל לכמה משפטים, אבל תנסו לעקוב. ככה בערך זה הולך> יואו! , שיואו! הי רגע! היא לקחה לי! מה יהיה? (הערכת מצב גסה: נערה אפרו-אמריקנית-קנדית בערך בת 14 חטפה לי היד את הכרטיס יקר הערך- 120 דולר זה כמו שעת רופא מומחה לא?) תוך כדי שאני מאמינה באמת ובתמים שהיא עוד רגע מסתובבת וזורקת את הכרטיס עלי בחזרה (איזה קטעים פה ואוו) ותוך כדי שנדמה לי שכולם סביבי נקרעים עלי מצחוק אני בצעד אינסטנקטיבי ואידיוטי ביותר דופקת אחריה ספרינט. אין מצב, זה לא קורה לי. 4 מטר אחר כך (כן, רק 4) אני כבר דולקת אחריה (תמיד רציתי לכתוב את זה) באמצע מעבר חציה, נופל לגברת משהו מהרצפה וזה עגיל זהב חישוק זול. אני אוחזת בו כאילו שזה פריט רליקייר של קדוש מעונה. אני מסתובבת סביב עצמי (כנראה זה השלב שבו נופל עלי הטלפון אסימונים) פונה אל החברות ה"נחמדות" של החוצפנית הקטנה (אני חייבת ללמוד איך עושים פרצוף כל כך אדיש. מגיע לשניה משמאל פאקינג אוסקר) וקולטת שגם במסדר זיהוי לא הייתי מבחינה בין כולן ושאכלתי אותה ושכפרות ושהיה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע ושאם אני רצה עוד צעד אחת היבלת שלי לא תחלים גם עד הקייץ הבא. (ועדיין לא עברו 5 שניות כן?!) אני חוזרת לעמוד בתור לאותה קרונית! (הייתכן?) עולה עליה בכוחותי האחרונים וזוכה לחיבוק חם מתושבי טרונטו. לא, לא כי אכפת להם אלא כי כל כך צפוץ שאנחנו נאלצים "להכיר". ופתאום אני קולטת שהאנשים סביבי ראו את כל זה ולא אמרו מילה. ופתאום אני מבינה מה קרה וברגע שאיזה מישהי שואלת אותי אם אני זו אני ומה בדיוק קרה העיניים שלי כבר נשטפות בזרם עדין אך קולח ביציבות. כוסאמק/ הצילו/ משטרה. העשתונות עובדות שעות נוספות ואני, לא רק שאני מביטה בצמיד כאילו שסי-אס-איי מיאמי (ביץ') עוד ימצאו אותה תלויה על עץ אלא אני "מתלוצצת עם רופאי" ואומרת לעדת האופי הראשית בסיפור (שגרה כבר 27 שנה בטורנטו ולא ראתה דבר כזה בימי חייה) שאולי זה זהב אמיתי ובכלל אני רק השתדרגתי. המחשבות שלי נעות בין רחמים עצמיים לרחמים על הילדה המסכנה שנפלה לסמים קשים ומגדלת את הילד שלה בחשאי ותמכור את הכרטיס תמורת מנה של סימילאק (שלנצח תזכה בתהילת עולם ב'חבורה' לא?) לבין לנסות לברר מה התאריך היום (כי זה כרטיס חודשי וכל זה) לבין לשאול את עצמי איך אף אחד לא עשה שום כלום (אוף, הקנדים האדישים האלה- קודם הבלונד ועכשיו זה) לבין להודות לכל סוגי האלוהים הקיימים שהיא לא חטפה לי את הארנק או בכלל להודות על זה שטסתי חצי עולם ואני עדיין בחתיכה אחת. טפו-טפו-טפו. בסוף כמובן אני גם יוצאת בהחלטה אמיצה של לשלב את העגיל האיקוני כבר בפרופורמנס הבא שלי בשבוע הבא (תמונות בהמשך). כי אם כבר יש קצת אקשן (ושלא תגידו שלא ביקשתי) אז אני מתכוונת לסחוט מזה את כל המיץ. עד הטיפה האחרונה. כולל.
(זה הכל מלמעלה. זה הסימן שאני צריכה להתחיל ללכת ברגל, ולהזיז את התחת לקראת הקייץ. תודה לך נשמה אבודה על שחטפת ממני את הכרטיס הסגול והנלוז ההוא, פעם הבאה אני אמנם אהיה חכמה יותר ואם כבר ארוץ מהכיוון של הרעים לצד השני אבל לפחות אני אהיה בכושר לעשות זאת) (אני כן עד כדי כך תמימה?! אני עדיין חושבת שאולי אם הייתי ממשיכה לרוץ אחריהן טיפה הן היו עושות מזה צחוקים ומחזירות לי את הכרטיס. והייתי מצלמת אותן בשביל הקטע. ואם ירקו עלי, אז אני אחשוב איזה רומנטי יורד גשם?...) וכמו אחרי דייט או בכל 3 שניות של תהילה מפוספסת רק חמש שעות אחר כך בבית אני יודעת מה הייתי רוצה לצעוק לה מהחלון:
enjoy the ride!