יש לי אלרגיה לתירס
אני רוצה לעשות ניתוח להגדלת חזה
כשהייתי קטנה פחדתי איימים מנחשים
אני רוצה להיות מפורסמת
יש לי תיק אמיתי של לואי ויטון
אני לא סובלת שום
יש לי 5 סתימות בשיניים
אני מסיימת את הסמסטר עוד חודש(!)
אני ממש רגישה לדיגדוגים
יש לי כתם לידה קטן ברגל ימין
החיה הכי אהובה עלי זו גמל
אני אוהבת לשתות באבל-טי (זה המשקה עם הכדורי טפיוקה)
אני חושבת על מידע גנרי ועל סטיסטיקות יבשות כמושא השראה. יש כמה אנשים שאני מחכה לשמוע מהם. (אל תיתממו). ויש כנראה שלב במצב הגעגועים או הזיכרון שבו לכל דבר קטן יש ערך.
קו-קו. השמיעו קול.
מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח.
לבטים של אותנטיות.
אני מתעמתת עם התחושה הזאת שאני רגילה. כמו כולם. עוד "אספירייניג- סאמטינג" "וואנה-בי". כותבת בלוג ועושה פרופורמנס וכותבת על זה בלוג ואז עושה כל זה פרופורמנס. כמו כולם. גם אני במשחק הזה כמו כולם. בדיוק כמו כולם. עזה-ברלין. ניו יורק-אלנבי סיטי. מומה-מובי. אל תיכנסו לזה בכלל.
אבקת סוכר, לאכול אותו בלי- .
עינויים>תענה אותי
הטלפון מצלצל> תענה אותי
עלו כל מיני שאלות והערות לגבי הבלונד. אני אגיד לכם מה. כבר כתבתי והכנתי אולי איזה 4 פוסטים שונים בנושא (עם לינקים מפנקים והכל). צילמתי באובססיביות את כל התהליך במספרה (3 שעות ושלוש קילו נייר כסף). וכל הזמן הזה הקול המטורף של המורה לסוציולוגיה מכיתה י' הידהד לי בראש: "האם 'גברים מעדיפים בלונדיניות' זו טענה אמפירית?"
נסיתי להידחף בכוח להיכל הכבוד של מדונה, מרלין מונרו ואנדי וורהול. תיכננתי להפתיע את המשפחה בלוק שזוף וזוהר כאילו שהם נחתו במיאמי (ביץ') ולא בטורנטו. ואיכשהו ברגע האמת הכל קצת קרס והחמצן לא עלה לי לראש. זה לא רע. זה נראה כמעט טיבעי, בריא. עדיין אני נראית תמיד כמו מזכירה של מישהו. קצת מביך לצבוע לראשונה את השיער בגיל 24 ולהרגיש כאילו שזה הולך לשנות לי את החיים. תיכננתי לא סתם למשוך איזה מבט אלא לסובב אנשים. רציתי לשמוע את ה'קנק' הפיזי מהחוליות בצוואר כשמישהו חוצה אותי. ועכשיו אני סתם עוד בחורה עם גוונים מושקעים (לפחות זה ממש התאים לי לצבע של השפם). טוקינג אבאוט בלונד אמבישיינס'...
זהירות! סחיטה ריגשית לסיום: (מיה-קטנה-בלונדינית-זה-המקור-האולטימטיבי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה