ממש שניה לפני שהתעוררתי הבוקר חלמתי חלום רע. ידעתי שאני חולמת כנראה, כי בניגוד להיגיון פתאום מול הרעים הייתה לי המון תושייה. זה היה בחנות מאוד מוזרה. מין פסאג' סמטאות אנדרגאונד. וכל הויזואל היה כמו בסרט ישן רק שאני הייתי אני המודרנית. גוונים של חום ספייה וכחול, תאורה עמומה. אני רואה שהכל שם טחוב ומוזר (דוכני בגדים ישנים, אני מחפשת ג'ינס אמיתי) ומנסה להתקדם הלאה. יש מין וילון בד כחול כמו רשת אבל בהרבה שכבות. אני מסיטה אותו ומביטה למסדרון, חושבת לעצמי אם זו היציאה. גבר בא לעזור לי. אני לא מצליחה להיזכר את הדיאלוג בעיברית או באנגלית. למרות שאני חשדתי שזו מלכודת אני צועדת היישר לתוכה ואז במקום יציאה אני כלואה בין 3 אנשים והבן אדם שבא "לעזור לי" ולהראות לי איפה היציאה מחזיק/לופת אותי חזק. הם צוחקים עלי קצת שכאילו בכוונה נכסתי להם למסדרון האיום הזה. אולי זה נכון. אין לי אפילו איך להתחיל להתמודד איתם. אני חושבת לעצמי שאני אנסה לעשות כאילו אני משתפת פעולה, ואז אני חושבת שזה רעיון גאוני ומטומטם. אני לא יודעת איזו מהמחשבות חשבתי בחלום ואיזו בחיים. אני רק מבינה שלא יכולתי לדמיין מה הם הולכים ומתכננים לעשות לי או לפחות יכולים. אני תמיד מדמיינת את ה"וורסט-קייס-סנאריו" והפעם לא עלה לי שום דימוי. באיזשהו אופן נהנתי מהחלום, משהו בסט ובאנשים היה כל כך יפה ואני זוכרת שהתווי פנים של האיש הרע היו מוצקים ומעניינים (וקרובים אלי כל כך) אבל כמצד שני אני לא זוכרת כלום. זה נראה לי קשור לרמות של מודעות, כי אם הייתי מרגישה שזו המציאות הייתי כל כך בהלם שלא יכולתי להעריך את זה ולהתענג על כל הפרטים.
התחלתי את הבוקר עם אופרות ואריות וככל שעברו השעות שביליתי מול המחשב זה התרדר פלאים לכאסח ורוק. שיגעון. אבולוציה פוסט מודרנית. אני כל כך טובה בלזיין את השכל.
אני בעיצומו של איחוד משפחתי מרגש. שמתי לב שאולי אני קצת בדיסטנס גם כשהם כאן, אולי אני מנסה לפזר את הגעגועים איכשהו, לא להתרגל או להתמכר לתמיכה של התא המשפחתי. המרחק גורם להרבה עיוותים. צריך ללמוד להנות מזה כי אחרת זו סתם אובססיה מיותרת. יש משהו מרגש במאמץ שמתחשק לי לעשות כדי לשמור על כל הקשרים והאנשים שאני צריכה בחיים שלי. רמות שונות של תקשורת. ערוצים חדשים. (וירטואוזיות וירטואלית. זה רק אני וה-אווטאר שלי). אני מאוד משתדלת ולא מתחשבנת, זה לא הגיוני. מרקמים של אהבה וטקסטורות של געגוע. וניואנסים של צבעים. לפעמים אני עיוורת-גוונים.
התחלתי את הבוקר עם אופרות ואריות וככל שעברו השעות שביליתי מול המחשב זה התרדר פלאים לכאסח ורוק. שיגעון. אבולוציה פוסט מודרנית. אני כל כך טובה בלזיין את השכל.
אני בעיצומו של איחוד משפחתי מרגש. שמתי לב שאולי אני קצת בדיסטנס גם כשהם כאן, אולי אני מנסה לפזר את הגעגועים איכשהו, לא להתרגל או להתמכר לתמיכה של התא המשפחתי. המרחק גורם להרבה עיוותים. צריך ללמוד להנות מזה כי אחרת זו סתם אובססיה מיותרת. יש משהו מרגש במאמץ שמתחשק לי לעשות כדי לשמור על כל הקשרים והאנשים שאני צריכה בחיים שלי. רמות שונות של תקשורת. ערוצים חדשים. (וירטואוזיות וירטואלית. זה רק אני וה-אווטאר שלי). אני מאוד משתדלת ולא מתחשבנת, זה לא הגיוני. מרקמים של אהבה וטקסטורות של געגוע. וניואנסים של צבעים. לפעמים אני עיוורת-גוונים.
וזה משהו טוב בשבילכם:
http://www.youtube.com/watch?v=oEHVeXtaa3g
וזה מוכר וידוע (ושחוק?!) אבל זה הצחיק אותי נורא כי הפרח שתקעו לה בשיער זה הפרח שאני הכי אוהבת. זה מין צמח קלישאתי כי הוא זה שתמיד מוסיפים בצד לזרים של וורדים וכלות. בעיברית השם הוא גיפסנית. והשם שלו באנגלית זה baby breath. משגע לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה