972+

חול ושמש וים. פתאום גואה בתוכי זיכרון ילדות מחוף גורדון
מדריכה על ספידים צורחת למיקרופון אבל בעיברית יפה
מעגל אינסופי של קהל יחנ'ה בסנדלים
בעקרון זה שיר נפלא של יוסי בנאי
הגרסה שלפניכם היא עם התנועות למתקדמים. בקרוב אצלי
http://www.youtube.com/watch?v=ZUTWMycZzhM

בדיוק כרגע. אין לי מצב רוח. ירידה לצורך עליה. אני לא זוכרת איך עושים את כל זה. איך בכלל רוצים את כל זה.
למלא משהו תוך כדי שהוא מתרוקן. אני נושפת לתך הבלון האדום בכל הכוח. בבלון יש חור קטן והאויר יוצא ומשתחרר בקצב עדין ויציב. אנני מבחינה בחור. אני משיכה למלא את ראותי ולרוקן אותן בכוח לתוך יריעת הפלסטיק הקטנה ללא הועיל. איפה הילד ההולנדי שלי? מישהו שיתן לי את האצבע הקטנה שלו. מישהו שיחזיק לי באצבע הקטנה של הרגל. אולי בתנוך האוזן. אני זקוקה ל"הארקה" ממני אל המציאות ובחזרה. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A7%D7%94

בהגדה באנגלית לבן התם קוראים : "the simple one" זה מאוד מצא חן בעיניי. כל השאר סתם היה נשמע לי מוזר. היתה למישהו כיפה עם הדפס של מצה על הבד. חוץ מזה היה בסדר ב'סדר'. אם כבר אז הצרה הכי גדולה שלי היא ששינו את הממשק של יו-טיוב ואני מפחדת שיהיה לי הרבה יותר קשה ללכת לאיבוד מעכשיו. קראתי באיזה בלוג הצעה להחליף את המילה "סדר" ב"בלאגן". תנסו. זה נפלא.

גידיליגידיפהגידישם. איך אפשר להתגעגע למשהו שבכלל לא היה?
http://www.youtube.com/watch?v=eLfgImqmI-M&feature=related

אחרי שעות של צילומים מול המחשב הרוב נותר על רצפת חדר העריכה. אבל אני מרגישה שבסופו של דבר עיקרי הדברים נאמרו ואחרי 4 כוסות-וידאו אף אחד לא ישים לב

חכם

רשע

תם

ושאינו ידע לשאול

מה זאת אומרת "מעמידה מכונת כביסה"?

יש ימים כאלה, כלומר יש ימים ש.. כמעט תמיד, כלומר כל יום אני. חושבת במינונים לא בריאים. פתאום ורעמסס. אל תזוזי. מה זה היה? אני לא יודעת אבל הנה בא עוד אחד. על הצורך הקיומי ביצירתיות ועל רעיונות גאוניים. על הקשר בין גיל וכישרון, או יותר נכון בין גיל לפרספקטיבה. על המציאות שמתוכה נוצר תהליך מחשבה יצירתי שמוליד רעיון (טוב או בעיקר חכם) ואז היכולת לתרגם את הרעיון בצורה פיזית. אמנות מעולה.
אתמול הייתי ביום ביקורות מרוכז של חברים שלי כאן (לי אין את זה כי...אין לי כוח להסביר לכם, אבל כאן במערכת חילופים זה כנראה לא באמת פריבילגיה) ונהנתי מאוד מהאמנות ומהתכנים ומשלושת המרצים המבוגרים שידעו כמעט תמיד איך להגיד מה. בעייני, אם מתוך 9 סטודנטים שהציגו ל-3 יש תערוכות ברמה ממש מוזיאלית ולעוד 2 יש עבודות שהייתי שמחה לראות בגלריה המצב לא טוב אלא מצויין. הם צעירים יפים ומוכשרים ואני מקנאה, או מקנאת, כי נדמה לי שאצלי הכל ארעי תיאורטי ומסובך לעומת הפסלים האלה והציורים האלה. הסיפוק שיש משהו שאפשר לקחת הבייתה אחר כך. או למכור/ לאגור/ לשבור/ לאסוף/ לאחוז בו. מתי הם הספיקו להיות אמנים? איך הם יודעים איך לעשות אמנות? ומתי אני נהייתי פילוסופית בגרוש? *לדבר על במקום לעשות את*. לחכות ל- במקום לקום וללכת. נסיך או אביר על סוס לבן. זה לא כדאי בימינו. לבן מתלכלך ממש בקלות.

הייתי עושה הרבה דברים אחרת. אני אפילו מתביישת להגיד את זה בפה מלא אבל זו האמת. המחשבה הזו תוקפת אותי, אבל המקור שלה הוא לא מצער. אני לא מצטערת על מה שעשיתי, אני פשוט מצטערת שלא עשיתי דברים אחרת ואז המחשבה הזו גורמת לי צער. זה נכון שהכל מסתכם במיתוג ובנקודת המבט או הזווית שבה הדברים נבחנים. אני מביטה בי מביטה בעצמי ויש לי כמה דברים להגיד, להוסיף, להעיר. להכיר. גם לעיר מלשון לקום. להאיר מלשון הצללה. ואם אמרנו שכרך א' הוא ארץ הפלאות אז כרך ב' הוא מבעד למראה. המראה היא הסטודיו שלי. הניסיון להכיר את ה-here and now ולהתעמת איתו. כמו משחק מחשב, אני לא עולה לשלב הבא אף פעם. אני תקועה בשלב הזה עד שאני אצליח לפצח את הדרך ולהתגבר על המפלצת. עד שאמצע את המפתח שמתאים לתיבה. אולם ההצלחה נחגגת בחטף. ואני כבר תקועה שוב רק שהפעם אני כבר בשלב הבא.

הבטחתי לעצמי להוסיף ברכה אישית לקורא הנאמן א'- מזל טוב עגול (נדמה לי?) וגדול. לשנים רבות של בריאות: נעים בידיים, צבעים בעיניים, רייחות באף, טעמים על הלשון וצחוק באוזניים. שמעתי קצת רכילות מארועי היום ואני בכנות יכולה להגיד שאני עדיין שואפת על בסיס יומי לעשות סלטות באויר גבוה גבוה.

"את שומעת? אז אל תשאלי מה קרה לי..."

נתפס לי. לפעמים אני כמו פיתיון, לא מצליחה להשתחרר מהחכה. דגה את עצמי. כמו לראות חיה שרודפת אחרי הזנב שלה. נתקעת בריפיט. כמו שיש בעיות בסאונד בסקייפ. לופ של מחשבות. להישען אחרוה על הקיר ולהפוך אותו לגמיש. ליפול למאורה של הארנב הלבן. אולי אני בסוף אצליח להעלות בחכה דג גדול. דג זהב. קציצת גפילט-פיש (עם עיגול של גזר). פה-סח.

הי! מצאתי עוד מישהו שיש לו בעיות עם התירגום והשפות>
http://www.youtube.com/watch?v=u0qRutA9SOU&feature=related

החלטתי לשתף אתכם במקרה שקרה לו היום בדאוןטאון טורנטו בסביבות 5 אחרה"צ. אין לכם מה לדאוג לספור יש סוף טוב כי עובדה שאני חייתי כדי לספר אותו לדורות הבאים. אני הייתי באמצע לחלום בהקיץ מחשבות עמוקות על פרופרמנס (לא, באמת!) ובו-זמנית חכיתי לקרונית רחוב חזרה לכיוון הדירה. חשוב לציין שבשלב הזה של היום אני אחרי מסע אלונקות לא צפוי על עקבים, שוקלת לתרום את כפות רגלי למדע ואוחזת בידי שקיק ניילון עדין ובתוכו קופסא שמכילה 470 ומשהו נפצים- אז לא כדאי לטלטל אותי כרגע יותר מהמינימום הנדרש. ובאמת, תוך כדי שאני כבר מדמיינת איך אני מביאה שלום למזרח התיכון, הקרונית מתקרבת לה לאיטה לעברינו, אולי 30 איש, שעה פקוקה, ששזורים לאורכה ולרוחבה של התחנה (כל העומד מצדדי מלפני או מאחורי הוא העומד). בתנועה אגבית אני כבר מוכנה עם הכרטיס 'חופשי-חודשי' שלי ביד, מקווה שאוכל להידחק אל קופסת הסרדינים הזו שעונה לשם תחבורה ציבורית. ו:הופ!-טרה-לה-לה-לה מישהי חוטפת לי את הכרטיס מהיד ומתחילה לרוץ.
כן. מה ששמעתם.
בוא וננסה לשחזר מה עובר עלי. הפער בין הקצב האיטי של העיכול והמחשבות שלי לקצב המהיר של כל מה שקרה מקשה עלי לדחוס הכל לכמה משפטים, אבל תנסו לעקוב. ככה בערך זה הולך> יואו! , שיואו! הי רגע! היא לקחה לי! מה יהיה? (הערכת מצב גסה: נערה אפרו-אמריקנית-קנדית בערך בת 14 חטפה לי היד את הכרטיס יקר הערך- 120 דולר זה כמו שעת רופא מומחה לא?) תוך כדי שאני מאמינה באמת ובתמים שהיא עוד רגע מסתובבת וזורקת את הכרטיס עלי בחזרה (איזה קטעים פה ואוו) ותוך כדי שנדמה לי שכולם סביבי נקרעים עלי מצחוק אני בצעד אינסטנקטיבי ואידיוטי ביותר דופקת אחריה ספרינט. אין מצב, זה לא קורה לי. 4 מטר אחר כך (כן, רק 4) אני כבר דולקת אחריה (תמיד רציתי לכתוב את זה) באמצע מעבר חציה, נופל לגברת משהו מהרצפה וזה עגיל זהב חישוק זול. אני אוחזת בו כאילו שזה פריט רליקייר של קדוש מעונה. אני מסתובבת סביב עצמי (כנראה זה השלב שבו נופל עלי הטלפון אסימונים) פונה אל החברות ה"נחמדות" של החוצפנית הקטנה (אני חייבת ללמוד איך עושים פרצוף כל כך אדיש. מגיע לשניה משמאל פאקינג אוסקר) וקולטת שגם במסדר זיהוי לא הייתי מבחינה בין כולן ושאכלתי אותה ושכפרות ושהיה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע ושאם אני רצה עוד צעד אחת היבלת שלי לא תחלים גם עד הקייץ הבא. (ועדיין לא עברו 5 שניות כן?!) אני חוזרת לעמוד בתור לאותה קרונית! (הייתכן?) עולה עליה בכוחותי האחרונים וזוכה לחיבוק חם מתושבי טרונטו. לא, לא כי אכפת להם אלא כי כל כך צפוץ שאנחנו נאלצים "להכיר". ופתאום אני קולטת שהאנשים סביבי ראו את כל זה ולא אמרו מילה. ופתאום אני מבינה מה קרה וברגע שאיזה מישהי שואלת אותי אם אני זו אני ומה בדיוק קרה העיניים שלי כבר נשטפות בזרם עדין אך קולח ביציבות. כוסאמק/ הצילו/ משטרה. העשתונות עובדות שעות נוספות ואני, לא רק שאני מביטה בצמיד כאילו שסי-אס-איי מיאמי (ביץ') עוד ימצאו אותה תלויה על עץ אלא אני "מתלוצצת עם רופאי" ואומרת לעדת האופי הראשית בסיפור (שגרה כבר 27 שנה בטורנטו ולא ראתה דבר כזה בימי חייה) שאולי זה זהב אמיתי ובכלל אני רק השתדרגתי. המחשבות שלי נעות בין רחמים עצמיים לרחמים על הילדה המסכנה שנפלה לסמים קשים ומגדלת את הילד שלה בחשאי ותמכור את הכרטיס תמורת מנה של סימילאק (שלנצח תזכה בתהילת עולם ב'חבורה' לא?) לבין לנסות לברר מה התאריך היום (כי זה כרטיס חודשי וכל זה) לבין לשאול את עצמי איך אף אחד לא עשה שום כלום (אוף, הקנדים האדישים האלה- קודם הבלונד ועכשיו זה) לבין להודות לכל סוגי האלוהים הקיימים שהיא לא חטפה לי את הארנק או בכלל להודות על זה שטסתי חצי עולם ואני עדיין בחתיכה אחת. טפו-טפו-טפו. בסוף כמובן אני גם יוצאת בהחלטה אמיצה של לשלב את העגיל האיקוני כבר בפרופורמנס הבא שלי בשבוע הבא (תמונות בהמשך). כי אם כבר יש קצת אקשן (ושלא תגידו שלא ביקשתי) אז אני מתכוונת לסחוט מזה את כל המיץ. עד הטיפה האחרונה. כולל.
(זה הכל מלמעלה. זה הסימן שאני צריכה להתחיל ללכת ברגל, ולהזיז את התחת לקראת הקייץ. תודה לך נשמה אבודה על שחטפת ממני את הכרטיס הסגול והנלוז ההוא, פעם הבאה אני אמנם אהיה חכמה יותר ואם כבר ארוץ מהכיוון של הרעים לצד השני אבל לפחות אני אהיה בכושר לעשות זאת) (אני כן עד כדי כך תמימה?! אני עדיין חושבת שאולי אם הייתי ממשיכה לרוץ אחריהן טיפה הן היו עושות מזה צחוקים ומחזירות לי את הכרטיס. והייתי מצלמת אותן בשביל הקטע. ואם ירקו עלי, אז אני אחשוב איזה רומנטי יורד גשם?...) וכמו אחרי דייט או בכל 3 שניות של תהילה מפוספסת רק חמש שעות אחר כך בבית אני יודעת מה הייתי רוצה לצעוק לה מהחלון:
enjoy the ride!

אגב-

אני עוד חודש מסיימת כאן את הסמסטר ואז נופלת לתהום הריקנות הנפלאה (אין לי התחיבות רשמית עד אוקטובר!!!) אם כבר אז אני מחפשת משרה לקיץ. חשבתי על משהו בסגנון הזה>

רואה ורוד קונה שחור בחוץ אפור

ציטוט פיצפון/מבוא להגדרה מתוך: רולאן בארת/ שיח אהבה
המשקפיים השחורים
[להסתיר (Cecher)] ציור-לשון של שיקול-דעת: הסוביקט האוהב שואל את עצמו לא אם עליו להודיע לנפש האהובה על אהבתו עליה (אין זה ציור-לשון של וידוי), אלא באיזו מידה מוטל עליו להסתיר מפניה את "מבוכות" (המולות) אהבתו: תשוקותיו, מצוקותיו, בקיצור חריגותיו (ובלשונו של ראסין: ט י ר ו פ ו ).

תכירו>זו מיה מאוד חשובה:
http://www.youtube.com/watch?v=xrWNXLPFz40 אימג'ים שמערכו אותי לגמרי ורודפים לי את התודעה.
http://www.youtube.com/watch?v=MhEOOpbJKEc&feature=quicklist מיה דרן מדברת. תקשיבו טוב.
(לרגע קצת הלחיץ אותי כמה שהשמות שלנו דומים)

המילה אמנות לוחצת עלי ממש בזמן האחרון. לא רציתי להגיד כלום אבל נדמה לי שהיא פתאום קטנה. לא עולה עלי. כאילו התכווצה במייבש. אולי בעצם היא גדולה עלי מדיי. אני טובעת בה. היא מנצחת אותי שוב ושוב. חזקה ממני. אני שותתתת דם על רצפת הזירה. קרב לא הוגן. היא בכלל לא צריכה אותי בצד שלה אבל אני חייבת אותה ליידי, שלי, אצלי. אמ(נו)ת. הרי ברור שאם מישהו יבכה כאן בסוף זו תהיה אני אז לפחות שאני אזמין קהל.

כבר שנים שיש לי בארסנל של הפרצופים שלי (אני קוראת לזה "תנוחות פנים") חצי חיוך. מין נטייה פנימית כזו, אולי חוסר סיפוק, תגובה לא מוחלטת. (הי ר'!-(איך במילואים?) זוכר איך היית מנסה 'לתקן' אותי?) פתאום נורא שמחתי לראות את מתי כספי מחייך ככה (זה ממש ממש בהתחלה של הקליפ) http://www.youtube.com/watch?v=0nG3Z_tBeRY&feature=related . אני קצת מעוכה והחיוך קצת מעוך בהתאם. צרת רבים חצי (הכינה) נחמה.

ציפיות-גבוהות-כריות-כתפיים

משהו, אני לא ידעת מה, אבל משהו הולך לצאת מכל זה.
בא לי לדרדר את כולכם יחד איתי.
(פריטים מתוך- רשימת המאמרים שאני צריכה לכתוב/לקרוא)
תהום הנשייה. נשיות. עשרה שלבים של אבלות בתהליך הקינה הנשי.
"אם לא הייתי רגיל לצום הייתי מזמן כבר מת מרעב"
על טקסטים מכוננים, הומור וצרות של עשירים
ספר בדיחות השואה הגדול-המהדורה המורחבת, מוארת ומאוירת
אתה לא מפורסם עד שלא מחקים/מחכים אותך
עשרת המכות- מדריך לנערה במצוקה או לפעילות ללא השגחת מבוגר
מדרניות ועכשוויות בזמן ההווה
כנראה שקמתי הבוקר על הצד המרדני של המיטה. אין כזה דבר יותר מדי עפרון שחור
http://www.youtube.com/watch?v=9rUD2HQrIjE&feature=related (חסכתי לכם את הוידאו)
מבוא לקשר וקישוריות:
@
שטרודל
את -
אצל- (/בחצר)
- ובניו
8


מישהו צריך להתחיל לשלם לי על אחד מהכישורים הבאים: לקנות דברים לא מוכרים ולטעום הכל/ לשבת שעות מול מרחבי האינטרנט, לגלוש בלי מציל ולתפוס את הגל הכי גדול/ פורקראסטיניישן.
אנשים יקרים. אנשים זולים. אנשים פשוטים. אנשים מורכבים. נרקיס הביצה, ורד האקווריום.
מה השריטה שלך? אפרנטלי אי דונט דו שריטות. אני בקטע של מכות שמשאירות סימנים כחולים שאחר-כך מחליפים צבעים.

pleas just let me be

זו הייתה הצצה אקסלוסיבית היישר לתוך הזרם.
והנה כמה הערות לפני שנעבור לסדר היום:
1) http://www.youtube.com/watch?v=SUuTioihz8s
2) נ' האחת והיחידה מתעופפת לה להרפתקה רצינית. ליבי איתך נ' היכן שלא תהיי על הגלובוס ומעבר לו.
3) אני בור ללא תחתית תרבותית
my mom is gorgeous! and this is my gorgeous mom blog (4

אפשר חתימה???

פשוט נפלא
סאלבדור http://www.youtube.com/watch?v=iXT2E9Ccc8A&feature=related
אלפרד http://www.youtube.com/watch?v=VCu-NUMrsj0&feature=quicklist
וולט http://www.youtube.com/watch?v=Of7_K1e_x3Y&feature=related
ואליזבת http://www.youtube.com/watch?v=1gR-vU44gd4&feature=related

כמה זמן כבר אפשר לחכות (אני במצב רוח מהורהר ושלושת קוראי זוכים מן ההפקר)

נו כבר, איפה האוליגרך שלי? הייתי צריכה לעשות חילופים לרוסיה!!!
וידוי: אני קנאית
במילותיה של ק': החיבור שלי למציאות היא באייכות בינונית
קניתי חולצת משבצות מפלנל. אני 26% יותר קנדית
http://www.youtube.com/watch?v=PVEN0KE2VC0
אתמול באיזו שיחה מצאתי את עצמי קצת מתנצלת בפני מישהו שאני אולי רוצה משפחה וילדים. זה לא חייב להיות מחר (גם יש לי תוכניות למחר בערב ככה שזה לא מסתדר) אבל מתישהו בעולם האמנות זה כנראה נהיה לא מקובל להיות כרגיל. וללכת בתלם של הבעלי חיים שאנחנו. אני רק זוכרת את הקלישאה מספרי ה"איך באים ילדים לעולם" ? רק כשאמא ואבא אוהבים מאוד מאוד מאוד.
אני סתם רוצה שייתנו לי לרקוד:
http://www.youtube.com/watch?v=x43vK0k6A2I
הצבע האהוב עלי זה שחור. אבל אי אפשר של לראות את הדברים בגוונים של ורוד. וגם שבוע שעבר קניתי סומק חדש אז בכלל. http://www.youtube.com/watch?v=FDfkxUM2pow&feature=related
אני מעוניינת לעשות שינוי פיזי בחיים ולהתחיל לזוז. הרבה הרבה יותר. בכל מיני מובנים. אחרי שמצאתי השראה וקבעתי יעדים אני בעצם מחפשת מודל לחיקוי ואולי איזה מנטור. אני שונאת את כל עידן הקאוצינג' (חוץ מאת המושג קאוץ' פוטייטו) אבל אולי צריך להמציא איזה אתר או אפליקציה שפשוט צורחת עליך מדי פעם בפעם. אני מעדיפה אינטראקציה כלשהי על השתיקה שבהסכמה וההסכמה שבשתיקה.
http://www.youtube.com/watch?v=fhbDfqZT4gE&feature=related
האינטנט אף פעם לא משקר. תפתחו מחברות ותתחילו לסכם מהשיעור:
http://www.youtube.com/watch?v=diOwq6oxM0M&feature=related
ואם אתם שואלים את עצמכם בראי "קשקוש או ריגוש?" הפאנל הבא יגרום לכם או לצחוק בטירוף או למרר בבכי. זו דוגמא שבה המציאות תמיד עולה על כל דימיון. האזינו לאנחות שהמנחים פולטים לאורך השיחה. גם קרן מור בכבודה ובעצמה לא הייתה יכולה לחקות את השיחה ההזויה הזו. ואני לא מצליחה להירגע מהעצים והקישוטים הגרפיים שהערוץ מוסיף מסביב לאימג'. ובמילותיה של המומחית: "זה בעצם מדבר על ההתרוקנות הפיזית והערכית והתרבותית שיש בחברה העכשווית".
http://www.youtube.com/watch?v=rNjdORKgqSE
אני עובדת עצות
זמנינו תם.

אני סובלת מפיצול אישיות. הי, גם אני!

יש משחק הכרות כזה. כל אחד אומר שלושה משפטים ורק אחד מהם נכון.

יש לי אלרגיה לתירס
אני רוצה לעשות ניתוח להגדלת חזה
כשהייתי קטנה פחדתי איימים מנחשים

אני רוצה להיות מפורסמת
יש לי תיק אמיתי של לואי ויטון
אני לא סובלת שום

יש לי 5 סתימות בשיניים
אני מסיימת את הסמסטר עוד חודש(!)
אני ממש רגישה לדיגדוגים

יש לי כתם לידה קטן ברגל ימין
החיה הכי אהובה עלי זו גמל
אני אוהבת לשתות באבל-טי (זה המשקה עם הכדורי טפיוקה)

אני חושבת על מידע גנרי ועל סטיסטיקות יבשות כמושא השראה. יש כמה אנשים שאני מחכה לשמוע מהם. (אל תיתממו). ויש כנראה שלב במצב הגעגועים או הזיכרון שבו לכל דבר קטן יש ערך.
קו-קו. השמיעו קול.
מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח.
לבטים של אותנטיות.
אני מתעמתת עם התחושה הזאת שאני רגילה. כמו כולם. עוד "אספירייניג- סאמטינג" "וואנה-בי". כותבת בלוג ועושה פרופורמנס וכותבת על זה בלוג ואז עושה כל זה פרופורמנס. כמו כולם. גם אני במשחק הזה כמו כולם. בדיוק כמו כולם. עזה-ברלין. ניו יורק-אלנבי סיטי. מומה-מובי. אל תיכנסו לזה בכלל.

אבקת סוכר, לאכול אותו בלי- .

עינויים>תענה אותי
הטלפון מצלצל> תענה אותי


עלו כל מיני שאלות והערות לגבי הבלונד. אני אגיד לכם מה. כבר כתבתי והכנתי אולי איזה 4 פוסטים שונים בנושא (עם לינקים מפנקים והכל). צילמתי באובססיביות את כל התהליך במספרה (3 שעות ושלוש קילו נייר כסף). וכל הזמן הזה הקול המטורף של המורה לסוציולוגיה מכיתה י' הידהד לי בראש: "האם 'גברים מעדיפים בלונדיניות' זו טענה אמפירית?"
נסיתי להידחף בכוח להיכל הכבוד של מדונה, מרלין מונרו ואנדי וורהול. תיכננתי להפתיע את המשפחה בלוק שזוף וזוהר כאילו שהם נחתו במיאמי (ביץ') ולא בטורנטו. ואיכשהו ברגע האמת הכל קצת קרס והחמצן לא עלה לי לראש. זה לא רע. זה נראה כמעט טיבעי, בריא. עדיין אני נראית תמיד כמו מזכירה של מישהו. קצת מביך לצבוע לראשונה את השיער בגיל 24 ולהרגיש כאילו שזה הולך לשנות לי את החיים. תיכננתי לא סתם למשוך איזה מבט אלא לסובב אנשים. רציתי לשמוע את ה'קנק' הפיזי מהחוליות בצוואר כשמישהו חוצה אותי. ועכשיו אני סתם עוד בחורה עם גוונים מושקעים (לפחות זה ממש התאים לי לצבע של השפם). טוקינג אבאוט בלונד אמבישיינס'...


זהירות! סחיטה ריגשית לסיום: (מיה-קטנה-בלונדינית-זה-המקור-האולטימטיבי)

שק של סנטימנטים

לעיתים אני עמלה לריק. מכינה משלוחי-מנות דימיוניים .אוספת לינקים ואימג'ים ומידע. משתפת את/עת עצמי בעצמי. זה כמו להתרחץ בגיגית. אקסיומות. שאריות אמורים לאכול קר. אני כל הזמן מוצאת עוד דרכים לסבך את החיפוש שלי. להתחלק בהשראה על מנת להכפיל אותה. סימנים של פיסוק. לפעמים כל מה שאני זוכרת זה רק ה"לפני" וה"אחרי". האף שלי נוזל. הנחות מוצא שגויות. מה ההבדל בין מאמצים אנושיים למאמצים על-אנושיים.

בראיון עבודה למלצרות בירושלים. אחרי שדפקתי קצת פן וקצת מחשוף וקצת השאלתי ניסיון מקצועי פנה אלי ר' החינני ואמר:"טוב, מיה...אז מה הפלא שלך?" . ואני, את אותו רגע לא אשכח. התרגשתי נורא. סוף סוף, שאלה לעניין, נמסתי. נסיתי בכוח לאחוז באותיות ובצבעים שרצו לי בראש, לנסות לתת לו להציץ לשיגעון , להסביר שאני זו רק אני. הקונספט שמחבר בין הדובדבן לקצפת, היכולת לערבב את את גבולות השחיתות עם הטעם הטוב ועדיין שזה יהיה סופר מיקצועי. עברו 5 שניות ארוכות ואני עדיין חלמתי איך אני גם מספרת לו שאני בדיוק מתכננת ללמוד גם לעוף, ר' שוב שאל: "מיה, מה הפלאפון שלך?"

גאות בחיי. בלי תקופה ובלי שוב. ציירי לך שפם. שובו של ההיבריד. עלייתו ונפילתו של הקונספט האינטרדסיפלינארי. ישנן יפות ממנה, אך אין יפות כמוה. מרק מגיע בקופסת שימורים. לימדו אותי בבית ספר איך לצייר חור של תחת. ככה- *. אני עומדת לפני רגעים גדולים של מבוכה. אני מקווה שאני לא מסתירה לך. כבר מתגעגעת לימים שעוד לא הגיעו.
http://www.youtube.com/watch?v=JCseeCGt6YI&feature=grec

ראיתי ראיון עם מ.אברמוביץ' ובסוף היא מסבירה- שיש בעולם היררכיה ברורה. הכי למעלה זה מוזיקה, אחר-כך פרופורמנס ואז כל הארטס'... יש שיגידו שזה אפילו "נכון אובייקטיבית". אני פשוט מתה על אמנות. רק רציתי להדגיש את זה.

עכשיו פעם נורא באופנה. חזרה אל הבנאליות בזרועות פתוחות, בחולצות ג'ינס ובמסגרות משקפיים גדולות. רמזים מתרימים?!. אמונה בזוגיות. צעיר זו שאלה של טעם. להדביק מדבקות מבפנים, כדי שאני אוכל לראות אותם ולא בשביל שאר העולם. דברי איתי דחוףףףף!!1111
http://www.youtube.com/watch?v=nmVokxPET-0&feature=related

אולי לפעמים נדמה לכם שאתם מבינים. אל תטעו.

עוד פינוקים וויזואלים בחסות נואבה יורק

אלגנטיות מקומית ב"לייב"

לתת למיכל לצלם. לנסות להיכנס לה לעיניים. בוידאו אחד מיכל תפסה אותי ברגע מכריע ובזוויות מרשיעות בשירותים האקסלוסיביים של הניו מיוזיאום. בוידאו השני רואים ושומעים הבזקים מושלמים של הנאה. אגב, הכדור מראות שמעלינו הוא גלגול ההתגלמות הגשמית של נעמה בברוקלין 3>

(*) 0148

N-Y-C here I-M

סיכום זריז של יומיים בתפוח הגדול והרטוב.

אני ומיכל ואני ומרינה. לא, באמת. זמן אייכות וכל זה.

יש לי כל כך הרבה מחשבות ומה להגיד ולא נראה לי שזה משנה. ניו-יורק לא צריכה אותי אבל מדי פעם אני צריכה אותה.

מתקתקת קווים במטרו. קפצנו לרקוד בברוקלין. קפה באפ-טאון. הזלת ריר בכמות לא רצוניות בסטודיו של הקופר-יוניון. אמא יש רק אחת. הסופר כלונה-פארק. דברים של ה-בזול ודברים של ה-ביוקר. לימוזינות לבנות שמחכות. אינסטליישן מטריות אינסופי. מפעל חיים בתחום האמנות. המשמעויות של המילה "הכרה". גרבי שקיות פלסטיק. ג'אנק איכותי וערגה לדברים שבאים במצב צבירה של קרם. סכ"ה הן דומות. שתי נשים חשובות וחזקות שיש להן השפעה ישרה על החיים שלי. ואני עוד אחזור. לניו-יורק, למיכל, למרינה.

רשימת דברים:

>הקשר בין הלחיים של הפנים ללחיים של התחת (ביחיד-לכי לחי)

>למצוא דרך להישאר במקומות שאני אוהבת אחרי שהם נסגרים לקהל

>המונח "משתמש קבוע"

>למשוך (לה) בצמה

>איך הרגע של המפגש מוחק את תקופת ההמתנה

>דברים שמכרסמים. קנאה, רעב, חיות

>גם אני וגם אבא שלי כל הזמן מתנתחים.

>גאות ושפל בהקשר של איפור

>הצבע שחור

>דברים שבאים בסגנון של שיש. עוגה, גבינה

>חופשה בתוך/במהלך חופשה

>לנסות להבין למה אני אוהבת הפתעות

(*) זה המספר מבקר שלי בפרופרופרמנס של מרינה אברמוביץ במומה. בסוף הוצאתי לשון, היא לא התרשמה.

נ.ב. האם רחוק מהעין זה בהכרח רחוק מהלב? אף אחד לא העיז להגיב באופן רישמי (או לא רישמי) על התמונות. האם האמנות מתנקמת בי וכולכם מכחישים אלי כל קשר? האם זו הקנאה בשפם שבלעה את לשונכם?

maya in wonderland

מה אם אפשר היה להשתיל את זה לתמיד. לראות תלת מימד בעולם האמיתי של התלת מימד. להיות תקועה בפנטזיה. לא להחזיר את המשקפיים המגוחכות בסוף הסרט. לחיות 3D. אולי זה עניין של בחירה. ללמוד להרגיש יותר. לחדד את החושים. להגביר את הווליום של המודעות. יש ימים כאלה, שהצבעים ציבעוניים יותר. צריך להתאמן על זה, נראה לי.
טקס פוסט מודרני: לעמוד בתור, לשבת בלי לזוז בחדר חשוך עם עוד הרבה אנשים זרים, לתקוע פופקורן עמוק בין הרווחים בשיניים, להיבלע ביצירה של כמה אנשים שעבדו קשה. קרני אור וכמה צלילים מוקלטים. סיפורי בדים. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לתת ביקורת קולנוע ראויה. רמת ההנאה שלי תלויה באינספור גורמים ומשתנים. אני הולכת לישון הלילה כשאני חושבת על טים ב' ועל ג'וני ד'. על רמת התיסכול שהם בטח מרגישים כשהם "עושים" קולנוע. זה לא שאין הצלחות כבירות והתרגשות גדולה. אבל אם זה מה שאפשר היה לתרגם למימד הפיזי אני מוכנה לשלם הרבה כדי לראות מה הולך להם בראש.
ונחזור רגע ללואיס ק'. או יותר נכון לצ'ארלס ד'. לאהבתו הניצחית לילדות קטנות. לפיצול האישיות האדיר שהוא פיתח בין המתמטיקה והמספרים לאותיות ולסיפורים. יצירות מרובות רבדים הם מוקד משיכה גדול מאוד מבחינתי. יש כל כך הרבה פרטים והתרחשויות שקשורות לספר ולאיך שהוא נכתב, ויש כל כך הרבה הקשרים וחיבורים שהוא יוצר. מי זה האדם הזה שיכול להכין משהו בסדר גודל כזה שמאה וחצי לאחר מכן זה עוד מזין אנשים.
אני רוצה גם.
להרשות לעצמי ליפול לבור. אני כמעט בטוחה שאליס אין וונרלנד היא חברה של לוסי אין דה סקיי. ואולי שמרי פופינס היתה מטפלת שלהן כשהן היו קטנות.
חיפשתי את השם אליס ביו-טיוב. ממש התאים לי השיר הבא שהופיע באופציות הראשונות. רעל. סוג של השראה. משהו אחר שזורם בורידים. אין גבולות ממשיים לדימיון.
http://www.youtube.com/watch?v=Qq4j1LtCdww

אני לא רוצה לדבר על זה. זה רודף אותי שלא פירסמתי את התמונות האלה. אין לי מה להסתיר. הופעתי ככה בפומבי ובכל זאת אתם אוהבים אותי, לא?

אנ(ט)י היסטמין

רק כמה מילים. להפיג את הדממה. אני כבר מרגישה מחוייבות לעדכן "אתכם". מי ואיפה שלא תהיו. קצת גם בשביל לעדכן את עצמי. הלו"ז צפוף והמלאכה מרובה. המשפחה הגרעינית שלי כאן איתי השבוע. עד שסיגלתי לעצמי איזושהי שגרה היא נגוזה. הדבר היחיד שיציב זה הגריד רחובות של טרונטו. אני נהנית בחברתם ואוהבת אותם מאוד. מאוד. "הכל באשמתי" במובן הטוב של המילה. הסתעפויות ומעקפים. דרכים לא צפויות שבהן דברים מתחברים.



שאלות (בלשון זכר):
מתי בפעם האחרונה ממש צרחת?
אתה אוהב עמבה?
מה גורם לך להרגיש גברי?
אתה אוהב חריף?
אם היית מכשיר חשמלי, איזה מכשיר חשמלי היית?
האם אתה קורא עיתון באופן סדיר?
מה עולה לך בראש כשאתה אומר בקול רם את המילה "לחי"?
האם למילה "פירורים" יש קונוטציה חיובית או שלילית בעינייך?
מתי בפעם האחרונה שתלת משהו?


שאלות (בלשון נקבה):
מתי בפעם האחרונה ממש צרחת?
את אוהבת במבה?
מה עדיף כאב של אחרי ללכת על עקבים או כאב של אחרי שלובשים חזייה לוחצת מדי?
את אוהבת חריף?
איזה מהמילים הבאות יותר סקסית: עוטפת/נוטפת/שוטפת/לופתת/חופפת/מעפעפת?
מתי בפעם האחרונה גזרת משהו ומה זה היה?

poke

דבר אלי בפרחים. שמש בחוץ בטורנטו ואני משתזפת מההקרנה של המסך מחשב

ממש שניה לפני שהתעוררתי הבוקר חלמתי חלום רע. ידעתי שאני חולמת כנראה, כי בניגוד להיגיון פתאום מול הרעים הייתה לי המון תושייה. זה היה בחנות מאוד מוזרה. מין פסאג' סמטאות אנדרגאונד. וכל הויזואל היה כמו בסרט ישן רק שאני הייתי אני המודרנית. גוונים של חום ספייה וכחול, תאורה עמומה. אני רואה שהכל שם טחוב ומוזר (דוכני בגדים ישנים, אני מחפשת ג'ינס אמיתי) ומנסה להתקדם הלאה. יש מין וילון בד כחול כמו רשת אבל בהרבה שכבות. אני מסיטה אותו ומביטה למסדרון, חושבת לעצמי אם זו היציאה. גבר בא לעזור לי. אני לא מצליחה להיזכר את הדיאלוג בעיברית או באנגלית. למרות שאני חשדתי שזו מלכודת אני צועדת היישר לתוכה ואז במקום יציאה אני כלואה בין 3 אנשים והבן אדם שבא "לעזור לי" ולהראות לי איפה היציאה מחזיק/לופת אותי חזק. הם צוחקים עלי קצת שכאילו בכוונה נכסתי להם למסדרון האיום הזה. אולי זה נכון. אין לי אפילו איך להתחיל להתמודד איתם. אני חושבת לעצמי שאני אנסה לעשות כאילו אני משתפת פעולה, ואז אני חושבת שזה רעיון גאוני ומטומטם. אני לא יודעת איזו מהמחשבות חשבתי בחלום ואיזו בחיים. אני רק מבינה שלא יכולתי לדמיין מה הם הולכים ומתכננים לעשות לי או לפחות יכולים. אני תמיד מדמיינת את ה"וורסט-קייס-סנאריו" והפעם לא עלה לי שום דימוי. באיזשהו אופן נהנתי מהחלום, משהו בסט ובאנשים היה כל כך יפה ואני זוכרת שהתווי פנים של האיש הרע היו מוצקים ומעניינים (וקרובים אלי כל כך) אבל כמצד שני אני לא זוכרת כלום. זה נראה לי קשור לרמות של מודעות, כי אם הייתי מרגישה שזו המציאות הייתי כל כך בהלם שלא יכולתי להעריך את זה ולהתענג על כל הפרטים.

התחלתי את הבוקר עם אופרות ואריות וככל שעברו השעות שביליתי מול המחשב זה התרדר פלאים לכאסח ורוק. שיגעון. אבולוציה פוסט מודרנית. אני כל כך טובה בלזיין את השכל.
אני בעיצומו של איחוד משפחתי מרגש. שמתי לב שאולי אני קצת בדיסטנס גם כשהם כאן, אולי אני מנסה לפזר את הגעגועים איכשהו, לא להתרגל או להתמכר לתמיכה של התא המשפחתי. המרחק גורם להרבה עיוותים. צריך ללמוד להנות מזה כי אחרת זו סתם אובססיה מיותרת. יש משהו מרגש במאמץ שמתחשק לי לעשות כדי לשמור על כל הקשרים והאנשים שאני צריכה בחיים שלי. רמות שונות של תקשורת. ערוצים חדשים. (וירטואוזיות וירטואלית. זה רק אני וה-אווטאר שלי). אני מאוד משתדלת ולא מתחשבנת, זה לא הגיוני. מרקמים של אהבה וטקסטורות של געגוע. וניואנסים של צבעים. לפעמים אני עיוורת-גוונים.

וזה משהו טוב בשבילכם:
http://www.youtube.com/watch?v=oEHVeXtaa3g
וזה מוכר וידוע (ושחוק?!) אבל זה הצחיק אותי נורא כי הפרח שתקעו לה בשיער זה הפרח שאני הכי אוהבת. זה מין צמח קלישאתי כי הוא זה שתמיד מוסיפים בצד לזרים של וורדים וכלות. בעיברית השם הוא גיפסנית. והשם שלו באנגלית זה baby breath. משגע לא?

http://www.youtube.com/watch?v=kE0pwJ5PMDg

"קיצור תולדות הכול"(*)

רשמים לא מסודרים מתוך הפרופורמנס האחרון. (הישארו איתנו גם לקטעים הבאים: צילומי האילוסטרציה המקוריים בדרך.)
אני מרגישה שהצלחתי לייצר אמ(נו)ת. זו רק אני או שיש לי שיגעון גדלות?

המילה הומור היא במקור מושג רפואי!!!! תראו כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Humour. והציטוט הבא הוא מכאן: http://www.notes.co.il/greengross/41900.asp . מבחינתי זה גילוי מדהים (אבא, למה לא גילית לי?).
"מקור המילה "הומור" במילה הלטינית humorem, שפירושה "נוזל". היפוקרטס, הנחשב לאבי הרפואה, האמין, במאה ה-4 לפני הספירה, שבריאות טובה תלויה באיזון של ארבעה נוזלים (הומורים) של הגוף (דם, ליחה, מרה שחורה ומרה צהובה) מאוחר יותר יוחסו לנוזלים הללו תכונות פסיכולוגיות, והיחס בין הנוזלים השונים קבע את אופיו של האדם ואת הטמפרמנט שלו.... במאה ה-16 התפתחה המילה "הומור" (humor) מהמילה הצרפתית humeur, והחלה לסטות מהמשמעויות המקוריות שלה. המילה החלה לשמש לתיאור כל התנהגות הסוטה מהנורמה החברתית המקובלת. מכיוון שאנשים שהתנהגו בצורה כזו נתפשו כמוזרים וככאלו שאחרים שמו ללעג וקלס, התחיל להיבנות הקשר בין המילה הומור לצחוק, והמילה החלה לתפוס את מקומה בקומדיות. האנשים המוזרים, שאחרים נהנו לצחוק עליהם, נקראו הומוריסטנים (humorists), ואנשים בעלי חוש הומור נחשבו כאלו שחיקו את התנהגויות ההומוריסטנים. כך, חוש הומור נחשב ליכולת לגרום לאחרים לצחוק. רק לקראת סוף המאה ה-19, המונח "הומוריסטן" קיבל את משמעותו המודרנית – אדם היוצר הומור על מנת להצחיק אחרים"

הסאונד של 20 איש צוחקים בטירוף. אני מקשיבה להם תוך כדי שאני עושה פרצופים למצלמה וחושבת לעצמי מעניין למה הם ככה צוחקים, איך למרות כל הפיצול אישיות אני עדיין לא מצליחה להיות קהל במופע שלי?
לנסות לפתח רגישות קומית מבחינת התיזמון. שלא יהיה ארוך מדי ולא קצר מדי. לא חם ולא קר מדי. מספיק לח אבל לא רטוב, מספיק נוח אבל לא יותר מדי. מצחיק מצחיק אבל בעצם עצוב או לפחות אמיתי. לנצח את הטכנולוגיה ולהצליח לייצר דרך הערוצים הדיגיטליים משהו אותנטי. חשיפה באמצעות הוספה של עוד גורם למשוואה (בניגוד לעובדה שבשביל לעשות אמנות לפעמים נדמה לי שכולם מתפשטים כל הזמן. ניחא). לאזן רמת הנאה עם רמת מתח ועניין. שמספיק יבינו אותי אבל שתמיד גם ימשיכו לתהות על קנקני ועל זקני.... :})
שוב, ההצלחה תלויה ברמת היחסים בין התוצר הסופי לפורמט שאותו אני מנכסת לעצמי.
i will never forget my first TED talk
אני באמת חייבת להשיג את הוידאו הזה ולשלוח להם אותו.
לשמור על המתח בין ה-REAL ל- FAKE.
>>to form a deform<<
יש ימים כאלה. להצליח לגשר על הפער. להגיע לחשיפה של האמת האמיתית והפנימית. "אסנס"
אז ציירי לך שפם http://www.youtube.com/watch?v=a6FWhFiM_4k ופשוט תעשי מה שאומרים לך.

ואני רק אוסיף שהיה לי מרגש שהיו בקהל חברים טריים מקומיים שלי שבאו לראות אותי מתחחפת על חשבון הזמן הפרטי שלהם באודיטוריום המפואר של הבית ספר שלהם. זו כנראה אהבת אמת. חוץ מזה כולם כאן איתי מוסרים לכם ד"ש: בילי ואנדי ומרינה. קית', מרלין ואיימי, ואפילו מדונה ואלביס.
(*) הכותרת גנובה משם של ספר של קן וילבר. עוד לא קראתי אבל יש המלצות.
(**) והערה לסיכום הפוסט הקודם: א' א' ד' א' מ' א' ת' !

סבב מהיר של דיוור ישיר מ-א' ועד ת' (בהנחה שיש מי שקורא את הבלוג)

שימו לב: כל השמות המלאים והאותיות האחרות שמורים במערכת. על מנת למנוע אי נעימויות אם שמכם אינו מופיע כאן או שנפלה טעות כתיב או טעות באופי האיחול חשוב שתדעו שמדובר בטעות אנוש ותו לא.

לקוראים ר' ו-ת'> טורנטו כן מחכה לכם. לא תהיו כאן אף פעם לבד.
לקוראת ר'> חבל לך על הזמן. יהיה להיט.
ל-ל'> חושבת עליך.
לקורא נ'> סחתיין, זה לא היה קל.
לקורא א' המקורי> ה-ס' היה נראה מעולה. ואני מתעלה על עצמי ושולחת ברכה גם למושא הקנאה-ר' הרחוקה.
לקוראות המכובדות מ' ו-נ'> הזנקת השלישיה האינטרנטית מתקדמת בקצב של זחילה. אבל חשוב שתדעו שאני נאמנה לכן כמו ראשי התיבות המתוקים שלנו.
לקוראת ק'> חיבוק חזק חזק. ועוד יותר חזק.
ל-א'1> עזוב, לא נורא, עבר לי.
ל-א'2> הצילו!
ל-א'3> מלא מלא מלא נשיקות וד"ש לוהט למוקי.
ל-א'4> נא להמשיך באותו הקצב, ולצוף מדי פעם גם בשבילי.
לכל ה-א'לפים> עכשיו כשאני ב' הלך עליכם לגמרי. רק חשבתי שכדאי שתדעו.
ל-נ', א' ג' ו-ר'> תודה שבאת. הייתם קהל נפלא.
ל-ר'> אני מצפה בכיליון עיניים. ואתה?
ל-ג'> מה יהיה? איך הבוטן?
ל-מ'> הרסת אותי.
לקוראים ש' ו-א'> כתב היד שלכם ריגש אותי אינסוף. אני אענה לכם באותו מטבע עם חזרתה של המשלחת לארץ.
לקוראת הנאמנה והיקרה מ'> תודות מרובות על המשלוח מנות ה-מ-ה-מ-ם שנחת אצלי בדירה. אוזני המן הישר מארץ הקודש הן מצרך נדיר בקנדה הקרירה והברכה כבר מוצגת לראווה על אדן החלון במטבח. המלכה-האם נחתה באופן מסודר, מספק ומניח את הדעת ומאז אנחנו מתמקדות רק בחגיגות ופינוקים. אני שולחת לך מלא אהבה ולכל הצדיקים שסביבך גם!

ושלא תגידו שלא אמרתי תודה וסליחה ושלום
מ'