החדר שלי מתחיל לתפוס צורה. אחרי סאגת המזרון הזוגי שהגיעה לסיומה בשלום הלכתי לקנות מראה. לא היה לי מושג כמה אני צריכה מראה עד שלא הייתה לי אחת. המראה בשבילי היא עוד כלי או ערוץ תקשורת עם עצמי וגם עם המחשבות או התוכניות שיש לי בנוגע לעוד פרופורמנסים (הופעות) שאני רוצה לעשות. לקח לי זמן להפנים שאני בעצם גם הקהל.
(ושאני מטפחת באדיקות את הפיצול-אישיות). זה נשמע כמעט מופרך אבל אני צריכה למצוא אנרגיות ולייצר הגדרה ברורה ל"זמן סטודיו". לעשות אמנות בלי תוצרים/תופעות לואי זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.
כשהייתי קטנה (אני לא בטוחה שאי פעם סיפרתי את זה למישהו..), כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאיפה שיש מראה זה אומר שיש מצלמה. כלומר כאילו מה שמשתקף במראה כל הזמן מוקרן איפשהו. הייתי מנחה תוכניות מכל מיני סוגים, בהתאם למיקום של המראות (גם ההשתקפות במיקרו נחשבת). כאילו לא היה מצב שהייתי לבד ליד מראה ולא עשיתי פרצופים או ניסיתי "לדבר" לקהל (ובעצם מול מראה אני אף פעם לא לבד). אם היו עוד אנשים איתי אז לפעמים הייתי רק קורצת ואפילו נראה לי שהייתי לוחשת או ממלמלת כמה הסברים ל"צופים בבית", מציגה את הסיטואציה ומבקשת מהם שלא להפריע לי ב"חיים האמיתיים".
שוב היו בעיות ולא היה לי אינטרנט בדירה. פתאום עיצבן אותי נורא שאני צריכה לכתוב ולחשוב רק באנגלית. היה חסר לי הבלוג, אפילו שהוא די חדש ושאני לא רגילה לכתוב, ופתאום גם היה לי מלא מה לספר. עכשיו האינטרנט שוב עובד ומקרטע רק לעיתים רחוקות. פתאום כל מה שתיכננתי לכתוב נעלם. אני כאילו כמעט לא זוכרת איך עבר עלי השבוע האחרון ומחר כבר מתחיל אחד חדש.
בארץ עכשיו ארבע וחצי לפנות בוקר. כאן תשע וחצי בערב. דיברתי במפתיע עם ל' ו-א' בסקייפ. תלכו לישון! אני אלך לקרוא את המאמרים שוברי-שיניים שלי למחר. אביט דרך החלון על הסי-אן טאוור ואהיה בהלם, איך בשבוע אחד הכל התהפך. (איזה מזל שהקהל בצד השני של המראה עקב אחרי גם לכאן...)
מיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה