להקשיב זה מסובך

אנקדוטות מתוך יומנה של אופטימיסטית:

לבנות ולהרוס, להדוף כלפי פנים. חדירה. לנסות להגיע. זרמים של סכר. צונאמי. מה זה? אני לא יודעת, אבל הנה בא עוד אחד.

הלכנו לאכול אוכל הודי. זה אחד הצדדים הקולינרים הכי פחות מפותחים שיש לי. מילא סיבולת לב-ריאה אבל חריף זה ממש חריף לי. היה די מצחיק. היה לי בלאגן בגוף. מתוק וחריף ולחם והצילו ולאסי (שובי הביתה) וכוסאומו. עשיתי את עצמי גיבורה ליד השולחן עם כולם אבל זה היה עינוי אמיתי. היה לי לוהט מבפנים עוד שעות אחר כך. עלו לי אחר-כך דווקא 3 דברים טובים: (1) מחשבה על איך הגוף לא זוכר כאב. אני מביטה באוכל שלפני שניה פגע בי ובא לי ביס, הכל נראה ממש טעים ומריח טוב. ניסיון אחרי ניסיון ובמקום פגע וברח אני פוגעת ומרגיעה את המכה ושוב פוגעת. יש כאלו מערכות יחסים.
(2) לנסות להבין את העולם רק דרך קו המתאר של השפתיים. אפילו כשנשמתי עמוק היה לזה טעם. ודווקא התחושות בשפתיים היו שוות. אבל היה ממש קשה להתרכז בלהרגיש אותן. (3) באותו הלילה חלמתי חלומות הכי ציבעוניים שחלמתי כבר הרבה זמן. אני זוכרת מלא אדום וכתום. כאילו הדקורציה של הטברנה ההודית באיסט טורונטו גלשה לי לתת מודע ועשתה בו כבשלה. האם זה היה שווה את המחיר? קבלו.

רות, עבור. סוף. שבוע אחרון ללימודים. לא ברור לי אם אני מבינה מה באמת עבר עלי. נראה לי שהממוצע שלי עומד על-B.
B כמו בננה, B כמו בונבוניירה, B כמו בולרו (זה מהדברים האלה שעודף הפירסום רצח אותם. תנסו להקשיב כאילו אתם בעצם לא מכירים) וזה הגרסה של פראנק (שימו לב עד דקה ארבעים יש פינוקים בצרפתית, בחמש ועשרים יש צחוק של מכשפה, בשש ועשרים כבר קוראים לזה אמנות אבל הסוף קצת חתוך)

בלי סיכומים מיותרים וכאלה. היה טוב וטוב שהיה. ממילא כנראה רשום לי המצח "האפלי אבר אפטר". זה דימוי די מדויק. משהו שאתה מקרין החוצה ובכל זאת אין לך מושג על מה הם מדברים. ההפך הגמור מדברים שנמצאים בעורף או מאחורי האוזן. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. ומה עם טיימינג, טיימינג, טיימינג? ועד אז- ביי, ביי, ביי.