אנשים אהבה משפחה אמנות לימודים הצלחה כסף בריאות אנשים

אני מרגישה שרמת התכנים הולכת ומתדרדרת. אני כותבת מלא ולא מוכנה לגלות או להראות. גם לא לאינטרנט. אני לא מפחדת. זה פשוט אולי עניין של תיזמון וכרגיל אני גם לא יודעת מאיפה להתחיל.

(כשלומדים שפה צריך לדעת להגיד שלום, את המספרים והקללות)
רק לנסות לקלוט שאני כאן בטורנטו. להתחבר לכאן ולעכשיו. חלק מהבחירה שלי בבצלאל הייתה בשביל החילופים. וזה זה. זה קורה. לדעת להנות או להשתחרר זה משהו אחד אבל להפנים ולהפסיק לשאול שאלות כל הזמן זה קשה. כאילו אני עדיין חושבת לפעמים מעניין איך יהיה לי בחילופים. סתומה.
לא לתת לשתיה החמה להתקרר. שוב.
ושוב ההתרגשות הדבילית הזאת. כמו של ילדה בת חמש. בודקת את המייל שמונה עשרה אלף פעם ביום. מחפשת משהו שאני לא מוצאת. אני עוד לא שכחתי ונזכרתי איפה שמתי את זה כי עוד לא איבדתי את זה בכלל. מה יש לי. אני בוחנת את עצמי. מה הקריטריונים. מה הסדר-עדיפויות. אני על מתקן ואני לא רצה לרדת אף פעם. אני דואגת לכל מי ולכל מה שאני מכירה, אבל זה כבר טבוע בי. "פולניה סקסית". הסבל הוא הצלחת של המנה העיקרית בהנאה.

אחד הדברים הכי חשובים שיש לי ללמוד בקנדה מהקנדים זה לא לשפוט. להיות פתוחה באמת ולא רק לחשוב שאני פתוחה. להסתכל יותר ליותר אנשים בעיניים. חוץ מזה מישהו הציע לי לנסות להשתחרר מהמתח. המתח של המזרח התיכון. המתח שלי מבפנים. אני מדמיינת "סלינקי". זה העיגול הזה שיורד במדרגות. פלונטר. מ' אמרה לי שהחיים זה לנסות לפרק את הפלונטרים בסלינקי של הנשמה שלנו. זה היה מזמן ודווקא הבנתי את זה כבר אז אבל עכשיו זה פתאום רלוונטי. יש לי גרם מדרגות בתוך הדירה. זכות בחירה. חופש. כל מיני ביטויים ומילים מפוצצות. אני שונאת להישמע ככה. מתכון נדוש. ספר עזרה עצמית. אני יותר שונאת את העיברית ויותר אוהבת אותה מאי פעם. פתאום יש מילים נורא יפות וחשובות אבל כשאני כותבת או חושבת אני מרגישה שהעיברית קטנה לי במידה, לוחצת כמו הבגדים מהמייבש. מנחיתה אותי ולא להרמה. אולימפיאדת חורף על הלשון והמקלדת. העשרה וחצי אנשים שקוראים את המילים האלה עכשיו מכירים אותי. ולמרות שאני יודעת מי הם (אתם) אני כותבת אל ההמונים. מנופפת בחינניות למטה מהחלון שלי (שצופה לסי-אן טאוור). אוויטה. בשקל. בפני או בסנט. כמו לעמוד על במה ומרוב זרקורים לא רואים שוב ומרוב קהל אני שוב לבד.

היום בקפה סיפרתי לרוי שהזמין אותי לקפה "מה אני עושה". לקח לי חודש וחצי (ועשרים וארבע שנים) למצוא את המילים. אני סטודנטית לאמנות שנמצאת כאן בחילופים. נולדתי בקנדה, אני מישראל. אני בעולם האמנות. אני אמנית פרופורמנס. אני עובדת בפרויקטים ואני "רעיונאית". אני נותנת יעוץ לאנשים בכל התחומים. אני שואלת הרבה שאלות. אני משתפת אותם ב"רולדקס" שלי ובכרטיסי ביקור ובידע המצטבר והלא שימושי שלי. הזמן שלי יקר מהסיבות הנכונות ואתם צריכים אותי. או לפחות מישהו אתם מכירים יכול להיעזר בי. תנו לי שעה. כוס קפה. כשמעניין לי אני עובדת קשה.

אולי אם אני אקשקש כאן עם עצמי מלא אני אוכל יותר להקשיב ופחות לדבר. אני לא מצליחה להתנתק מהתחושה שאני צריכה לספק לאנשים עניין או בידור (פרופורמנס?לא, אינטרנטיימנט!). זה לא שאני לא נהנית לעשות את זה אבל אני לא מבינה על מה לעזאזל זיינתי להם ערב שלם את השכל. מה הם רואים שאני מפספסת. זה מין שילוב קטלני של נרקיס שמביט בהשתקפות של עצמו ותוך כדי או שהוא צריך משקפיים או שזה לא מי נהר אלא ביצה. אין כמו לדבר על עצמי בגוף שלישי (טוב, אולי חוץ מלדבר על עצמי בגוף שלישי רבים).

אם לא אמנות, אז נהגת מונית. אם לא נהגת מונית אז קומיקאית. אם לא קומיקאית אז דוגמנית ואז שחקנית (זה הכל סוג של אבולוציה). אם לא כל אלה אז חזרה לקפה קטן ואוכל גדול, ואז שוב לכתוב ביקורות אוכל ולייעץ, ולכתוב עוד ולבקר ואז לבקר אמנות ואז לבקר אותה פזית ואז אמנות ואז פרופורמנס כתגובה על כל זה. ואז ללכת לישון. ועכשיו ללכת לישון גם. ומחר להצטער על מה שכתבתי ומחרתיים גם. אבל לא למחוק. אולי לתקן שגיאות כתיב. וגם קצת לאהוב את זה. ולחכות לתגובות ולא להבין אותם. וממתי לכולם קורים כל הזמן א'? ומתי נהייתי כזו מוכורה לרעש של המקלדת. ומה לגבי הרעש של המגפיים שלי.

אני ומיה הולכות ברחובות טורנטו. המגפיים שלה עושות כל כך הרבה רעש. אני לא לבד. איזו בחורה. איזה ריח. טורנטו מריחה לי טוב ומוצאת חן בעיניי. רק שבא לי להתלכלך בתל אביב. אני צריכה להצליח להיות המיה של העולם גם בארץ ואז באמת הכל יהיה הרבה יותר מעניין. לפחות בשבילי.

אני תמיד מחפשת נמענים לעידכונים. המקומות בלב שלי הולכים וגדלים ומתרבים ודברים בכלל בכלל לא באים אחד על חשבון השני. לא הייתי מאמינה אבל זה באמת ככה. המקום במוח שלי לעומת זאת...


האחרון שהולך שיכבה את האור.

מה, לא ככה?