מזמורייזינג (או: לפעמים אמנות זה רק תירוץ)

בא לי שמליון קוראים/צופים/איש ירצו לדעת מה קורה לי בקודקוד. שירצו להגיב, שירגישו שהם חייבים. שייצרכו אותי. שייצטרכו אותי. בלי שום סיבה מובנת מאליה. זה לא סתם תשומת לב או אהבה, זה הרבה מעבר לזה. סוג של שיגעון גדלות. זו הבלונדית הפנימית שבי מדברת אליכם, או אולי המולטית השופעת.

שלא תבינו לא נכון. זה לא שאני לא כותבת. אני רוב היום מול המחשב עסוקה בלהיות עסוקה בדברים אחרים מהלימודים שאני אמורה לעשות. זה שפשוט הצנזור הפרטי שלי עובד שעות נוספות. אני אפילו לא טורחת למחוק. אלפי אי-מיילים נשמרים כטיוטות שלא יישלחו לעולם. רשומות שלא פרסמו עדיין ממתינות להגאה אחרונה ותמונות עוברות מפולדר לפולדר, מחליפות ידיים שמות וכותרות אבל לא רואות אור יום.

אני בעיקר מעבירה את הזמן בהירהור נוגה על איך שהזמן עובר מהר ואני לא מספיקה כלום ולא עומדת ביעדים. אני עכשיו גם מאוד עסוקה בהחלטות חיים גורליות חסרות משמעות ובתוכניות בלתי נתנות למימוש. עבר-הווה-עתיד, או אם תרצו הווה מתמשך. מדי פעם תוקפת אותי בחילה, לא פלא: אתמול אכלתי יותר מדי שוקלדות קטנטנות של הרשי (מהדורת וולנטיין חגיגית) והיום טחנתי באדיקות מופתית מיני עוגיות אוריאו פיציות. זה מדהים, אני קונה פחות כמות ביותר כסף והאריזה הקנטונת הזו או הצורה הסופית של המוצר באמת עושה לי הבדל בטעם בתוך הפה. יכול להיות?


אויש ויי, למה למה למה לא נשארתי לעבוד מ-9 עד 5 כל יום במשרד הביטחון?... גם ככה לתחת שלי יש צורה של כסא ואני רובצת ובוהה אל אלוהי המסך רוב שעות היום. לפחות הייתי מוציאה מזה משכורת מינימום או משהו והיה לי תמיד את מי להאשים. (אני מודעת לכך שהבלוג שלי הופך להיות קשה לקריאה מיום ליום, מילא המזג אויר והמיים שבברז הקנדי שלי הפכו אותי לדרמטית מאי פעם אבל אין סיבה שתסבלו ממצבי רוח פילוסופיים כמוני. הפוסט הבא יהיה מלא תמונות. מלא. מלא.)