סנאי לבן. רות עבור

אני מאוהבת. לא, באמת. אני מאוהבת בבית קפה.
אולי עוד מוקדם מדי להגיד אבל אין ספק שקורה כאן משהו מיוחד. הבנתי מזמן שאם אני נתקעת בבית לא קורה כלום, אבל אני חייבת "לעבוד" ולשבת על התחת בשביל כמה משימות ללימודים (מזו בכלל השטות הזו של תואר ראשון באמנות? מה חשבתי לעצמי? מה זה נותן לי בסוף חוץ מתואר מלצרית השנה? מה הציונים באמנות אומרים עלי (ממוצע כמעט 90 כבוד!)? מה יגידו השכנים?!)

בכל מקרה, נחזור לקפה. אם אתם מחפשים אותי, אני כאן. מרחק יריקה מהדירה הטורונטית שלי. אני יושבת בקפה שנקרא הסנאי הלבן. מקום קטן. הבריסטה בקומה למטה והשיבה בשולחן עץ משותף ועל הדלפק/בר עץ למעלה שמשקיף אל הפארק שממול. זה טריניטי-בל-ווד פארק. אומרים שבקייץ יהיה פה שמייח. בנתיים אם אני קצת מתכופפת אני יכולה לראות ממול את השכבת שלג הפריכה שעוד לא נמסה, ומרחוק גם אפשר לראות את המשטח קרח. כאן "ההחלקרח" זה מתחת לבית, לא בפארק קנדה וגם לא עולה כסף.
השמועות אומרות שיש בפארק סנאי לבן וקטן. האמת שראיתי שם כבר אחד רץ לו. אבל היא היה יותר אפור מלבן. אני לא יודעת אם זה נחשב. בכל מקרה זו כנאה תופעה של ממש. אנשים מחפשים אותו ומצלמים אותו. מישהו כאן סיפר לי שפתחו לו דף בפייסבוק (אני אחפש). בקיצור קפה קטן=סנאי קטן.
יש כאן קפה מעולה והם מכינים במקום כל מיני מאפים קטנים ושטויות ביתיות. אתמול טעמתי מאפין גרנולה, היום מאפין בננה- האמת? אותו טעם חוץ מהקישוט של הבננה. אבל מזה טעים. ומרגיש בריא ומלא כזה. לא כמו אוכל אמריקאי שלפעמים אני לועסת אויר מלא בקלוריות ...and one is never enough
האינטרנט חופשי וכולם כמוני. שקועים בעצמם ובלבטופ שלהם. מתקשרים עם המדיום הוירטואלי במקום עם מי שמימינם.
מדי פעם עובר מישהו מהצוות עם המגש עוגיות הטרי ומטריף לכולם את החושים. זה מסוג המקומות האלה שגורמים לאוכל הבריא להיות ולהרגיש טעים וקל להכנה. התחושה נשארת איתי בדרך הביתה ואני מתכננת "לדפוק" איזה סלט או קיש עד שלפתע כל זה מתפוגג כשעוברים את הפיש&צ'יפס (2 חנויות שמאלה). עוד לא נכנסתי לשם.
אני יכולה לשבת שעות, לראות את האנשים שעוברים. בעיקר מזמינים "קפה לקחת".זה הכל עניין של מינונים. וכאן נדמה לי שהם עלו על איזו נוסחא מנצחת. אתה נכנס, מזמין, סופג את האווירה השיקית ולוקח איתך נוזל חום ומעולה למזכרת. טקס תידלוק עצמי בעולם הפוסט מודרני. (ואל תתחילו איתי אפילו, כי יש לי תאוריה שלמה על איך אנחנו אוהבים לשתות מהכוס החד פעמית עם המכסה פלסטיק שמזכיר לנו את הבקבוק שלנו שהיינו קטנים) מחליפים תלות אחת באחרת.
הכוסות הרגילות כאן הן זכוכית עבה, קצת סטייל איקאה. וכל כוס מכוסה בחתיכת בד ג'ינס קטנה, כמו חצאית או ג'קט. ששומרים שזה קצת לא יתקרר. זה לא עוזר. אבל הכוס "גיזעית".
תמיד קשה לי לנסות להנדס את האכילה המשותפת: להשאיר מספיק שלוקים לכל ביס של המאפין או להפך. היום אני מוותרת. נחנקת קצת בביסים האחרונים. מזה מרוצה מעצמי. עלק "כתבתכם בטורנטו" בפוזה מהורהרת מול הלבטופ. היחידה כאן בלי אפל אבל נראית מקומית. בטח מקומית. אני כאן כבר יומיים רצוף! שנים זה הקפה השכונתי שלי. ברקע זו אפילו המוזיקה שאני אוהבת. קטעים איתם.