ערים? (קולאג' ארעי)

Oh, Canada, Oh

כשנכנסים לרשום דף חדש לבלוג צריך ללחוץ על המילים "מרכז שליטה". זה מאוד מספק.

so...moving on to the language i am thinking in right now

i really don't know what to tell you all.
i am working on a short performance coming this Wednesday,
got a mustache and everything... don't tell any one. i am simulating a "TED" talk
as i become this crazy professor who research technologies seeking the "truth". (all inspired by my skype camera) i am so strange. don't say i didn't warn you.
i booked the school big auditorium, there are maybe 15 people in the class. i will be talking to the masses

i am from the foreign/porn press

בקפה, היום העוגיה נגמרה הרבה לפני השלוק האחרון. איזה אושר.

אתמול ראיתי פרופורמנס ממש מתוק. היום אני מתכננת לראות עוד שניים. צרכנות של אמנות במובן הכי טהור של המילה.
הג'סטות הפיזיות של המופע ריתקו אותי. על גבול המחול. קשה לי לתאר במילים. שתי בנות, אחת גבוהה אחת נמוכה, זזות ביחד. אפילו הפרופורציות המעוותות היו מדויקות. חשבתי על שידוכים בין אנשים. למצוא פרטנרים לחיים, לעבודה וליצירה. אני חושבת על זה הרבה. הכל לטובת הקולקטיב (שירים למגירה-מגירה יקרה שלום). שלום, קוראים לי מיה ואני בלוגרית.
אני חושבת על חשיבות של כותרות וטייטלים.
תמיד חשוב לדעת את מה או את מי אתה מייצג. אני מתה על תגי שמות וסרטים של מאחורי הקלעים. זה מזכיר לי ורניסאז'ים והיררכיות. פריבילגיות, הבן של-, צוות הקמה. אני אוהבת את המתח שבין לפני לאחורי הקלעים. על החדר שבו עשיתי את המופע בסוף שנה ב' כתבתי "כניסת אמנים". לא נראה לי שמישהו שם לב אבל לי זה היה ממש חשוב. זה גם הגדיר את החלל וגם התייחס באופן ישיר לקהל שראה אותי. בכלל, אין כמו קהל שבוי. אמנות בכוח.

אני אוהב משחקי מילים וצילילים בשפה. כשהצעתי לחברים כאן לעשות "פורים פארטי" הם שמעו "פורן פארטי". אני תמיד עובדת על כל המקבילות בעיברית (מי שמכיר את השיר שלי על משרד הפנים) אבל רק עכשיו מתחילה להנות מהמקבילות באנגלית. וגם התירגום של הדברים לפעמים היסטרי. שי איז שאי.

בבושקה. משהו בתוך מהו, תופס את אותה הצורה.

ברגעים אלה ממש יורד שלג לכל הכיוונים. זה יפה מרחוק אבל כדאי שתדעו ששלג בתוך העיר זה מזה מגעיל. קשה לצעוד ברחובות והכל הופך לעיסת בוץ חומה וקפואה. סלש'. עם המגפי-שלג אני תמיד מרגישה איזה 5 קילו יותר. הם לא כבדות אבל אני כבדה כשאני בתוכן. הולכת על פני הירח.

פורים שמח ועד-לא-ידע לכם יקרים.

(התחפשתי לפוסטר של אנדי וורהול)

מילא לעשות אמנות זה קשה אבל לכו תנסו לעשות חיים....

אני עכשיו בקטע של דברים מטושטשים. משהו גבולי כזה בין טעות לאפקט.

נ-חום ת-קום

סוג של נירוונה, מדיטציה. מיה שוקעת לשינה עמוקה.
ישנתי לילה שלם. ובמקום לצאת מהבית נכנסתי שוב למיטה. הייתי עייפה? היה נדמה לי שכן. לא יכול להיות, בטח עבדתי על עצמי. אכלתי קערת רייס קריפיז' בבוקר. אני אוהבת את הרעש. זה טיפה מרגש כל פעם. מין פיצפוצים שמפרקים מתחים קטנים. מרקם מוצלח.
שמתי שעון ל-וחצי ואז שניתי לארבעים כי חישבתי שעד שפה ועד ששם אם רוצים חצי שעה מלאה זה בעצם ארבעים דקות. קמתי עכשיו. כמעט שלוש שעות. מעגל שינה שלם. אני מרגישה בגוף. ועכשיו שוב, כמו בבוקר אני ערה ומזומנה. התגריתי בעצמי עם המחשבה שאני פשוט אוכל שוב ארוחת בוקר. העומק לא מאפשר לי לחלום. החלומות הם רק בתפר של הלפנות בוקר. עיניים פקוחות מבפנים. ואני גם טובה בלחלום ביום. יש כמה אפיזודות שחוקות שאני אוהבת מאוד והן כבר שחוקות. תמיד אותם שלושה שירי ג'אז מלווים אותן. מדי פעם יש משהו חדש. אתמול כשנכנסתי לדירה הייתה לי תחושה שאני לא לבד. גוווינדאפ (השותף) לא היה. עמדתי (פאוזה) בצד השני של הדלת לחדר שלי ונסיתי להבין מי או מה הייתי רוצה שיחכה לי בפנים. גל קטן של התרגשות, אבל היה ריק. הדבר היחיד שחי חוץ ממני בין ארבעת הקירות האלה זה המחשב שלי. (ואתם בתוכו?!) (אמא שלי והמשפחה באים עוד מעט. אז יהיה מפנק באמת)

אני לוקחת הכל ברצינות. היתה איזו שיחה בפייסבוק על ג'סטות של החיים. אני רוצה לצטט משם, אני מקווה שזה בסדר. לרוב האנשים בדיון קראו נ'
"לכל אדם ריח מסויים בזמן מסוים, הבעה מסויימת, דבר להגיד, חולצה שילבש שוב ושוב, פגם בשיניים, חברים מהיסודי, סמל יחידה, נקודת חן בצוואר, זוית בה השמש פוגעת בו, הבנתם את הפרנציפ המזדיין. הפחד מאינטימיות הוא החרדה מהספיציפיות, הקבוע, המשוייך, הבלתי ניתן לשינוי, שאינו פוטנציאל יותר אלא קיים ולכן נדון לבליה, שחיקה, מוות. כל מה שאינו רק הבטחה, כל מה שיש לו נפח ומשקל, מחניק אותי בצפיפותו" ("תפתח חלון")
"אנורקסיה ריגשית: ההתמכרות לאין, אף פעם אין ממנו מספיק"
אני אוהבת את המחשבות האלה ואת הניסוח שלהן. בגלל הפלטפורמה הזאת בכלל לא ברור אם זה ברצינות או לא. זה הזכיר לי שאחת השאיפות שלי שיכולתי לנסח יותר בברור מהאחרות זה כשאני אהיה גדולה אני רוצה "לשבת על הספה". מין טו-בי כזה, חזרה למהות. המילה אסנס באנגלית גם מוצלחת. שינה וכתיבה גם נמצאות שם ברשימה. מין פונקציות ישירות של האדם במציאות. (אני גם מאוד אוהבת לרקוד. אבל אנרגיות זה דבר מאוד מתעתע, ולזוז עם הגוף זה תמיד כמה רמות חיבור מעל הכל)
יש דברים שצריכים להיעשות ואני מזה לא שם. תמיד ידעתי שאני כזאת אבל אני לא מצליחה להבין עד הסוף מה הן הנסיבות שבהם אני מרגישה כל כך בנוח לתת לעצמי להתנהג איך שאני עכשיו. זה לא חוסר אכפתיות, אם כבר להפך. אבל משהו במצפן של הסדר עדיפויות רוטט. על הז' שלי. מצב רוח סמי-קרבי. "תנו לישון". אני מרוצה ונהנית ומצליחה לשמור על רמות המתח מהעומס של הלימודים במינונים מאוד נמוכים. זה בטוח יתהפך עלי מתישהו, הקערה הזאת. אבל עכשיו זה נעים. לא ברחתי לשינה אלא בחרתי בה.

כבר חשבתי פעם בפירוט על תוכנית מפורטת להכין מופע שלי שינדוד בדרכים. "מיה הישנה". יהיה כרוז (בראש שלי את התפקיד הזה ממלא הבן זוג שלי) עדיין מלהקים לתפקיד). ותהיה מיטה, אולי עגולה, משהו נפלא כזה עם מצעים פריכים ומלא כריות. יהיה גם מחיצת נייר אורז או קש. ואחרי הפתיחה הנוצצת אני אחליף לפיג'מה. אולי טיפה חשוף, לא משהו מביך. מול כולם אבל מאחורי הפרגוד. זה זמן טוב לשלב איזה בדיחה קלילה עם פאנצ'. להעיף בגדים באויר קצת. ואז- אז אני אלך לישון. הכרוז יעשה לקהל ששששש ויחצה בעדינות עם האצבע את השפתיים. כמו הבוקר. מעגל שינה אחת. פחות משלוש שעות. עוד לא לגמרי החלטתי עד הסוף מה הקהל עושה בשלב הזה. אולי יענו על שאלות, יקריאו או יראו דברים שלי. חשבתי גם על אופציה של איזו ארוחה. כשעשיתי את המסכות שוקולד לטקס הכרזתי כאמנית קנדית (הסרט מלפני שנים או שלושה בלוגים) כמה דקות קצת שלטתי על האנשים האלה. והחלק שהיה לי הממש מצויין היה שאיזה 5 דקות הם מצצו וליקקו ואכלו והתלכלכו מהמסכות שוקולד שהגשתי להם. היה גם את הרעש הזה של אנשים עסוקים נהנים. וזה היה לגמרי "באשמתי". לקראת סוף המופע כולם יעירו אותי ביחד, אולי יעשו הרבה רעש ומחיאות כפיים. אולי איזו ילדה מתנדבת מהקהל (זו שחוגגת בדיוק יומולדת) תעלה לבמה עם איזה שעון מעורר. ואם אני אחלום אז אני אספר לכולם במיקרופון.

כשהייתי בא.ד. גורדון באיזו כתה ז' או ח' הייתי נציגה של הכיתה ביחד עם יותם בחידון ט"ו בשבט. אני לא זוכרת שרמינו אבל אני זוכרת שאפילו אני חשבתי שהניצחון הסוחף שלנו היה קצת מוזר. ולא היה ברור כל כך מה הפרס. באיזה ארוחת צהריים שבועיים אחר כך (כן, זה בי"ס כזה...עם חדר אוכל ושירה בציבור. צלקות עמוקות ומתוקות) כל השולחן של הכיתה שלנו היה מלא בסוכריות על מקל בטעם תות. ואחר כך, לפני האוכל מקריאים עיתון יומי (כן, אני גם הייתי כתבת וגם הקראתי לפעמים...והם עוד מתפלאים שאני עושה פרופורמנס) הזמינו אותנו לבמה. רק את שנינו. מאחורי הפרגוד הכינו לנו שולחן רומנטי וארוחה רק לשנינו (זה היה אותו אוכל כמו כולם, והיה קוסקוס שזה מספיק נורא בשביל לכתוב על זה בלוג בפני עצמו). זה היה מאוד מאוד מביך. ישבנו על הבמה, עם פרחים על שולחן עגול קטן ואינטימי. ונסינו לאכול מול כולם. אני לא זוכרת שהצלחתי ללעוס או לבלוע. אני זוכרת שדיברנו על היציאות חירום של האולם. אולי אפילו ליותם הייתה חברה וזה היה עוד יותר נורא. דיי הדחקתי את כל העניין. עכשיו זה מצחיק אותי, אני עצובה על עצמי הצעירה והנבוכה (משהו שקורה לי גם היום) שאולי לא ידעתי להנות מההזדמנות המוזרה הזו. בכלל, הופעתי די הרבה בגורדון. אולי כבר יש מספיק חומר לאוטוביוגרפיה. פגשתי את יותם בקניון בקייץ שעבר. תיכננתי לשאול אותו על זה. שכחתי.

הכתיבה שלי בזמן האחרון מרגישה מתיפייפת כזאת. זה על גבול הטעם הטוב. נראה מה אני אעשה בנידון. (שימו לב זו לא התנצלות!)

שובבה

הייתי לבושה יפה והכל, עם פס כחול בעיניים אבל הקנדים ראו כמה 'טיפות של שלג' ונשארנו בבית. כולם נמרחו לכל הכיוונים. מצאתי את עצמי עם שתי בנות קצת מעצבנות בדיינר דביק בארבע לפנות בוקר. בקושי העזתי לשבת על הכסא. אני כזאת הנסיכה על העדשה לפעמים. התחלתי ללכת לכיוון הבית. היה מאוחר מדי לתחבורה ציבורית (או יותר נכון מודקם מדי), לא בא לי להתקע במונית והאויר בעיר אחרי יום ארוך של שלג היה נדיר. קריספי, צלול.
צעדתי, אולי משהו כמו שעה. עד הבית. ב-88 המקומי היו קטעי ג'אז ארוכים מורכבים כאלה.
ולרגע אחד היינו לגמרי לבד. רק אני וטורנטו. טורנטו ואני.
אל תכעסי תל אביב אהובתי הניצחית. הרחובות שלך, הגינות, הספסלים הריחות. כל הזיכרונות שלי טמונים לאורכך ולרוחבך. אבל עכשיו, רק לרגע, אני מתמסרת לפילגש. דמות לא מוכרת מעבר לים, הריחות פה שונים, יש חלוקה ברורה לאיזורים והגריד משליט בה סדר מופתי. טורנטו, לא ידעתי שאת כזאת....

המושכת בחוטים

Kor-Im Li _____________ (say your name) Ani Lo-Med Omanut

Ani Zorech Ve-Zarich Obyekt Lo ObyeKtivi

Anachnu Muchanim Lekabel Hash-ra-a. Anachnu Mishtak-fim Befney Azmeynu

Anachnu Talmidey Kitat Pisul Machrizim Ba-zot Al Maya Hastudentit Me Israel Ke Amanit Canadit

סוד, זה הסוד שלי. פייר, אין כמו פיירי! סילית ב'אנג...

התמכרויות קשות

אני אתה והוא
אמנות?
לעשות רשימות
החווה בפייסבוק. אני אוהבת חיות.
שוקולד, אוכל. מתוק-מלוח (מתוק מלוח מתוק מלוח מלוח מתוק מלוח מתוק מתוק.....)
שינה
מיים
להוציא שיערות סוררות ולעשות לעצמי נזק כדי "לנקות" ו"להוציא" ועוד כל מיני מילים (מי בודי איז א באטל גרונד)
וחפצים. ודברים. שהם שלי. "האוסף".


התמכרויות בינוניות ובינוניות פלוס (למה לא נעים שהכל נחשב קשות)

יו טיוב ומלא בלוגים יפים של אוכל, אופנה עיצוב חתונות וחיים
לבדוק מייל ופייסבוק כאילו שאני מנהלת דסק חדשות חוץ
מיקרופון
לדעת לארוז מעולה. מרי פופינס
להריח הכל וגם אם זה אוביקט שהוא יגע לי בגוף או שאני אחשוב על איך הוא יכול להיות משהו אחר
לצלם מלא מלא ובכוח לפעמים להשאיר את המצלמה בבית
לדבר עם צלילים ואפקטים של סאונד (גגגררררר....)
פנומננאנס. תופעות. דברים שתופחים
לרצות לדעת איך-


התמכרויות קלות

סנואו פיז שאוכלים בלי לבשל
צרבות כמו של ספתא רחל
מחשבות
לקרוא דברים שכתבתי מזמן
חטיפי אנרגיה מסויימים ביותר
להיות בלתי נראית בסקייפי ובצאט בגוגל ולראות מתי ואיך כולם זזים שם
קיטלוג וקטלוגים ודברים מוזרים
אבק


בפונטציאל

דונאטים
לעשות כביסה
יד שניה
קנדה וקנדיות
געגועים

כדאי מאוד

יותר לבשל
יותר לזוז עם הגוף
לקרוא יותר
לעבוד. להרגיש פרודקטיבית בצורה מטומטמת
לישון בזמן?

(דריי פירטל גאבעקט!)

תשכחו מזה

לקום מחר בבוקר ופשוט לדעת מלא שפות ולדעת לנגן ולהיות מלאה ושבעה אבל ברמות של הבפנים ולא של הגוף

אנשים אהבה משפחה אמנות לימודים הצלחה כסף בריאות אנשים

אני מרגישה שרמת התכנים הולכת ומתדרדרת. אני כותבת מלא ולא מוכנה לגלות או להראות. גם לא לאינטרנט. אני לא מפחדת. זה פשוט אולי עניין של תיזמון וכרגיל אני גם לא יודעת מאיפה להתחיל.

(כשלומדים שפה צריך לדעת להגיד שלום, את המספרים והקללות)
רק לנסות לקלוט שאני כאן בטורנטו. להתחבר לכאן ולעכשיו. חלק מהבחירה שלי בבצלאל הייתה בשביל החילופים. וזה זה. זה קורה. לדעת להנות או להשתחרר זה משהו אחד אבל להפנים ולהפסיק לשאול שאלות כל הזמן זה קשה. כאילו אני עדיין חושבת לפעמים מעניין איך יהיה לי בחילופים. סתומה.
לא לתת לשתיה החמה להתקרר. שוב.
ושוב ההתרגשות הדבילית הזאת. כמו של ילדה בת חמש. בודקת את המייל שמונה עשרה אלף פעם ביום. מחפשת משהו שאני לא מוצאת. אני עוד לא שכחתי ונזכרתי איפה שמתי את זה כי עוד לא איבדתי את זה בכלל. מה יש לי. אני בוחנת את עצמי. מה הקריטריונים. מה הסדר-עדיפויות. אני על מתקן ואני לא רצה לרדת אף פעם. אני דואגת לכל מי ולכל מה שאני מכירה, אבל זה כבר טבוע בי. "פולניה סקסית". הסבל הוא הצלחת של המנה העיקרית בהנאה.

אחד הדברים הכי חשובים שיש לי ללמוד בקנדה מהקנדים זה לא לשפוט. להיות פתוחה באמת ולא רק לחשוב שאני פתוחה. להסתכל יותר ליותר אנשים בעיניים. חוץ מזה מישהו הציע לי לנסות להשתחרר מהמתח. המתח של המזרח התיכון. המתח שלי מבפנים. אני מדמיינת "סלינקי". זה העיגול הזה שיורד במדרגות. פלונטר. מ' אמרה לי שהחיים זה לנסות לפרק את הפלונטרים בסלינקי של הנשמה שלנו. זה היה מזמן ודווקא הבנתי את זה כבר אז אבל עכשיו זה פתאום רלוונטי. יש לי גרם מדרגות בתוך הדירה. זכות בחירה. חופש. כל מיני ביטויים ומילים מפוצצות. אני שונאת להישמע ככה. מתכון נדוש. ספר עזרה עצמית. אני יותר שונאת את העיברית ויותר אוהבת אותה מאי פעם. פתאום יש מילים נורא יפות וחשובות אבל כשאני כותבת או חושבת אני מרגישה שהעיברית קטנה לי במידה, לוחצת כמו הבגדים מהמייבש. מנחיתה אותי ולא להרמה. אולימפיאדת חורף על הלשון והמקלדת. העשרה וחצי אנשים שקוראים את המילים האלה עכשיו מכירים אותי. ולמרות שאני יודעת מי הם (אתם) אני כותבת אל ההמונים. מנופפת בחינניות למטה מהחלון שלי (שצופה לסי-אן טאוור). אוויטה. בשקל. בפני או בסנט. כמו לעמוד על במה ומרוב זרקורים לא רואים שוב ומרוב קהל אני שוב לבד.

היום בקפה סיפרתי לרוי שהזמין אותי לקפה "מה אני עושה". לקח לי חודש וחצי (ועשרים וארבע שנים) למצוא את המילים. אני סטודנטית לאמנות שנמצאת כאן בחילופים. נולדתי בקנדה, אני מישראל. אני בעולם האמנות. אני אמנית פרופורמנס. אני עובדת בפרויקטים ואני "רעיונאית". אני נותנת יעוץ לאנשים בכל התחומים. אני שואלת הרבה שאלות. אני משתפת אותם ב"רולדקס" שלי ובכרטיסי ביקור ובידע המצטבר והלא שימושי שלי. הזמן שלי יקר מהסיבות הנכונות ואתם צריכים אותי. או לפחות מישהו אתם מכירים יכול להיעזר בי. תנו לי שעה. כוס קפה. כשמעניין לי אני עובדת קשה.

אולי אם אני אקשקש כאן עם עצמי מלא אני אוכל יותר להקשיב ופחות לדבר. אני לא מצליחה להתנתק מהתחושה שאני צריכה לספק לאנשים עניין או בידור (פרופורמנס?לא, אינטרנטיימנט!). זה לא שאני לא נהנית לעשות את זה אבל אני לא מבינה על מה לעזאזל זיינתי להם ערב שלם את השכל. מה הם רואים שאני מפספסת. זה מין שילוב קטלני של נרקיס שמביט בהשתקפות של עצמו ותוך כדי או שהוא צריך משקפיים או שזה לא מי נהר אלא ביצה. אין כמו לדבר על עצמי בגוף שלישי (טוב, אולי חוץ מלדבר על עצמי בגוף שלישי רבים).

אם לא אמנות, אז נהגת מונית. אם לא נהגת מונית אז קומיקאית. אם לא קומיקאית אז דוגמנית ואז שחקנית (זה הכל סוג של אבולוציה). אם לא כל אלה אז חזרה לקפה קטן ואוכל גדול, ואז שוב לכתוב ביקורות אוכל ולייעץ, ולכתוב עוד ולבקר ואז לבקר אמנות ואז לבקר אותה פזית ואז אמנות ואז פרופורמנס כתגובה על כל זה. ואז ללכת לישון. ועכשיו ללכת לישון גם. ומחר להצטער על מה שכתבתי ומחרתיים גם. אבל לא למחוק. אולי לתקן שגיאות כתיב. וגם קצת לאהוב את זה. ולחכות לתגובות ולא להבין אותם. וממתי לכולם קורים כל הזמן א'? ומתי נהייתי כזו מוכורה לרעש של המקלדת. ומה לגבי הרעש של המגפיים שלי.

אני ומיה הולכות ברחובות טורנטו. המגפיים שלה עושות כל כך הרבה רעש. אני לא לבד. איזו בחורה. איזה ריח. טורנטו מריחה לי טוב ומוצאת חן בעיניי. רק שבא לי להתלכלך בתל אביב. אני צריכה להצליח להיות המיה של העולם גם בארץ ואז באמת הכל יהיה הרבה יותר מעניין. לפחות בשבילי.

אני תמיד מחפשת נמענים לעידכונים. המקומות בלב שלי הולכים וגדלים ומתרבים ודברים בכלל בכלל לא באים אחד על חשבון השני. לא הייתי מאמינה אבל זה באמת ככה. המקום במוח שלי לעומת זאת...


האחרון שהולך שיכבה את האור.

מה, לא ככה?

בשר-של-בוקר = שיא קולינרי

תפריט בראנצ' של מיה. כשר בהשגחת האמנות
הזמנתי אורחים וזה מה שיהיה על השולחן מחר ב-2.
חבילת בייקון (עבים במיוחד)
חבילת בייקון בטעם מייפל (!)
2 חבילות של נקניקיות קטנות כאלה של בראנצ'
עוד חבילה של בשר (כנראה גם בייקון?!) אבל החתיכות בגודל אחר אז זה לא נחשב אותו דבר
12 בייצים. באיזה "סטייל" שרוצים
בייגלים טריים מהמאפייה בקנזינגטון
פילדלפייה קרים ציז'
פרוסות גבינה צהובה מהסופר ועוד כל מיני גושים של גבינות שמסתובבות לנו במקרר
עגבניות (למצפון) ואולי גם איזה חסה ככה לפינוק
סירוף מייפל
חמאת בוטנים
מיץ תפוזים של טרופיקנה
שכחתי משהו...? (אה, כן. להזמין אמבולנס)

קצת תרבות (מסתבר שאוואטר זו מילה בפני עצמה באנגלית: מדובר בייצוג הוירטואלי של הדמות של האני שלך)

אם הבלוג זו פלטרפורמה לשיתוף וחשיפה, כמו גם להעברת מסרים סותרים ומוטמנים, נקודת האחיזה שלי בעולם הוירטואלי, כמו גם ערוץ תקשורת בועט וחצוף שלי מול העולם אני אנסה מדי פעם לתת לכם להציץ לי פנימה. אל התכנים שממלאים אותי. לפעמים מדובר ברשימות של "מה אכלתי היום" אבל ממש ממש עכשיו, זה מה שעובר לי בראש (וגורם לי לחייך):

נערה במשקפיים

מילים: יהונתן גפן
לחן: אלון אולארצ'יק

אהבתי פעם נערה במשקפיים
שראתה אותי קצת מטושטש
ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

בגלל החלונות שלה, האלה
לא יצא לנו להיפגש
היא הסתכלה עלי כמו מכלא
את מבטה היה אפשר רק לנחש

עם משקפיים, מה לא עשינו
צמודים בירידות, בעליות
אבל כמה שקרובים היינו -
תמיד היו בניינו זכוכיות

אהבתי פעם נערה במשקפיים
שראתה אותי קצת מטושטש
ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

היא לא ראתה אותי כמעט שנתיים
יום אחד קמה והלכה
אמרה: "הייתי בלי המשקפיים
והוא היה כל כך דומה לך..."

עם משקפיים, מה לא עשינו
צמודים בירידות, בעליות
אבל כמה שקרובים היינו -
תמיד היו בניינו זכוכיות

ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

מסתמן שיפור מכחול לתכלת

סנאי לבן. רות עבור

אני מאוהבת. לא, באמת. אני מאוהבת בבית קפה.
אולי עוד מוקדם מדי להגיד אבל אין ספק שקורה כאן משהו מיוחד. הבנתי מזמן שאם אני נתקעת בבית לא קורה כלום, אבל אני חייבת "לעבוד" ולשבת על התחת בשביל כמה משימות ללימודים (מזו בכלל השטות הזו של תואר ראשון באמנות? מה חשבתי לעצמי? מה זה נותן לי בסוף חוץ מתואר מלצרית השנה? מה הציונים באמנות אומרים עלי (ממוצע כמעט 90 כבוד!)? מה יגידו השכנים?!)

בכל מקרה, נחזור לקפה. אם אתם מחפשים אותי, אני כאן. מרחק יריקה מהדירה הטורונטית שלי. אני יושבת בקפה שנקרא הסנאי הלבן. מקום קטן. הבריסטה בקומה למטה והשיבה בשולחן עץ משותף ועל הדלפק/בר עץ למעלה שמשקיף אל הפארק שממול. זה טריניטי-בל-ווד פארק. אומרים שבקייץ יהיה פה שמייח. בנתיים אם אני קצת מתכופפת אני יכולה לראות ממול את השכבת שלג הפריכה שעוד לא נמסה, ומרחוק גם אפשר לראות את המשטח קרח. כאן "ההחלקרח" זה מתחת לבית, לא בפארק קנדה וגם לא עולה כסף.
השמועות אומרות שיש בפארק סנאי לבן וקטן. האמת שראיתי שם כבר אחד רץ לו. אבל היא היה יותר אפור מלבן. אני לא יודעת אם זה נחשב. בכל מקרה זו כנאה תופעה של ממש. אנשים מחפשים אותו ומצלמים אותו. מישהו כאן סיפר לי שפתחו לו דף בפייסבוק (אני אחפש). בקיצור קפה קטן=סנאי קטן.
יש כאן קפה מעולה והם מכינים במקום כל מיני מאפים קטנים ושטויות ביתיות. אתמול טעמתי מאפין גרנולה, היום מאפין בננה- האמת? אותו טעם חוץ מהקישוט של הבננה. אבל מזה טעים. ומרגיש בריא ומלא כזה. לא כמו אוכל אמריקאי שלפעמים אני לועסת אויר מלא בקלוריות ...and one is never enough
האינטרנט חופשי וכולם כמוני. שקועים בעצמם ובלבטופ שלהם. מתקשרים עם המדיום הוירטואלי במקום עם מי שמימינם.
מדי פעם עובר מישהו מהצוות עם המגש עוגיות הטרי ומטריף לכולם את החושים. זה מסוג המקומות האלה שגורמים לאוכל הבריא להיות ולהרגיש טעים וקל להכנה. התחושה נשארת איתי בדרך הביתה ואני מתכננת "לדפוק" איזה סלט או קיש עד שלפתע כל זה מתפוגג כשעוברים את הפיש&צ'יפס (2 חנויות שמאלה). עוד לא נכנסתי לשם.
אני יכולה לשבת שעות, לראות את האנשים שעוברים. בעיקר מזמינים "קפה לקחת".זה הכל עניין של מינונים. וכאן נדמה לי שהם עלו על איזו נוסחא מנצחת. אתה נכנס, מזמין, סופג את האווירה השיקית ולוקח איתך נוזל חום ומעולה למזכרת. טקס תידלוק עצמי בעולם הפוסט מודרני. (ואל תתחילו איתי אפילו, כי יש לי תאוריה שלמה על איך אנחנו אוהבים לשתות מהכוס החד פעמית עם המכסה פלסטיק שמזכיר לנו את הבקבוק שלנו שהיינו קטנים) מחליפים תלות אחת באחרת.
הכוסות הרגילות כאן הן זכוכית עבה, קצת סטייל איקאה. וכל כוס מכוסה בחתיכת בד ג'ינס קטנה, כמו חצאית או ג'קט. ששומרים שזה קצת לא יתקרר. זה לא עוזר. אבל הכוס "גיזעית".
תמיד קשה לי לנסות להנדס את האכילה המשותפת: להשאיר מספיק שלוקים לכל ביס של המאפין או להפך. היום אני מוותרת. נחנקת קצת בביסים האחרונים. מזה מרוצה מעצמי. עלק "כתבתכם בטורנטו" בפוזה מהורהרת מול הלבטופ. היחידה כאן בלי אפל אבל נראית מקומית. בטח מקומית. אני כאן כבר יומיים רצוף! שנים זה הקפה השכונתי שלי. ברקע זו אפילו המוזיקה שאני אוהבת. קטעים איתם.

טעימה

מי-צ'ו-בי-שי

שתהיו בריאים. היום היו לי כמה שיחות בסקייפי עם טוקיו. ואני חשבתי שאני לא יודעת אנגלית....(גליתי שאני קוראת יפנית שוטף כשאני חייבת) כרגיל יש לי יותר מזל משכל ואני מה שקוראים אותי "ריזורטפול" ותירגמתי להם כמה מילים דרך הגוגל טראנסלייט. מה קורה כשאני מנסה להסביר את האמנות שלי בצד השני של הפלנטה? שלחתי להם תמונות של עבודות שלי ואם (תחזיקו בשבילי חזק את האצבעות ברגליים) הכל יעבוד הם יציגו עבודות שלי בתערוכה ניסיונית שהם מעלים בטוקיו. השבוע. כל זה לא היה קורה בלי "תותחים ומוזות". ברגע שהייתי מוכנה להפנים שלעבוד בקבוצה זה שווה את זה - גליתי שפרופורמנס הכי כדאי לעשות לפרופורמרים נוספים כי הם הכי מבינים עניין. זה ארגון קבוצות של אנשים מכל העולם שעושים "אמנות בשעת משבר" ובמעט זמן שהספקתי להכיר אותם ולהיות חלק מהקבוצה בארץ האנשים מזה מדליקים, והעולם מזה במשבר ו"אונלי ארט ויל סייב אס!".אבל בואו ונחזור רגע לסקייפי ולכמה שאין ולא היה כמו ולא יהיו כמו תנועות ידיים ושבעצם השפה והמילים רק עוצרות ולא עוזרות. הנה ראיות לתקשורת אמנותית טראנסאטלנטית: קוניציוואה!

לכי תסבירי לו למה בתמונה שהוא קיבל במייל אני שמה צעיף צבעוני על הפנים. כי האמנות שלי זה לעצור את האוטו ליד הירידה לאיילון דרום, להתחפש לערבייה ולהישען על חומה בתל אביב שנראת כמו חומת ההפרדה....מישהו אמר פוליטיקה ולא קיבל? ומה לגבי טעם טוב?

סוף סוף יש לי באמת מה להגיד :)

מממ, קול מי אנדי.