היא צחקה בעצבנות מהולה במבוכה. היה קשה להבין.
המזרן הגדול היה מונח בקצה החדר אבל הוא לא נגע בקיר. ארבע דפנות משוחררות, חמישה כיווני אויר. מחשבה גמישה. מרחב פעולה עצום שקורא לה.
סטודיו לא שלה.
ברגע שהחליטה כבר היה מאוחר מדי. כמו פעם. ידיים קודם, דחיפה מהישבן.
הדבר היחיד שהצליחה בג'ימנסטיקה. פעם הצידה פעם ישר פעם באלכסון. מספיק בשביל לקבל עובר. מספיק בשביל לגנוב כמה רגעים במצב מאוזן.
היא עוד ניסתה למלמל משהו כשתפסה תאוצה. אולי התנצלות או הסבר. ככה כמות שהיא עם הנעליים לכיוון המצעים. נימוסים עפים מהחלון. מאתגרת את חוקי הגרביטציה. הגוף זוכר והראש לא. מין חצי גלגלון. חצי באוויר. היא לא מוזמנת יותר.
פעם שמעתי על מישהו שמת מטרמפולינה. באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה