ביקורות. לבקר,מבקרת, מבקרים, בקרים, ערבים.

יש לי תחושה שאם אני אנסה לכתוב הכל בבת אחת יעלה עשן מהמקלדת. ולמרות שמ' המארחת היקרה שלי להלילה היא בן אדם משכמה ומעלה, עדינה ומתחשבת וכול' וכול', יש לי תחושה שזה יזיק לקשר שלנו אם בגללי יתנתק לה כל קשר למציאות ו/או לג'ימייל.
>פאוזה< (כאן אתם שותים כוס מיים גדולה)
החלפתי משקפיים. המסגרת שלי עכשיו משתייכת מבחינה צבעונית למשפחת הורודים. אלו החיים מתוך הרבה משקפיים (ורודות) והרבה בלונד. תמונות בקרוב. אזהרה: פוסט זה נכתב בארבעים מעלות בצל ויד נעלמה לשה לי את המוח כמו בצק שמרים בהתפחה רביעית מתוך מתכון מתוק מדי של קרין גורן. הצילו שבתאי, אנחנו נשרפים פה.
http://www.youtube.com/watch?v=P7Fo3JBshOA

הייתי היום בהצגה "הרופא הטוב" בביצוע תלמידי שנה ג' של הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים. אני לא משוחדת. אל תשכחו לרגע שבבלוג שלי קראתם קודם: נילי קופלר היא שם מבטיח בעולם הבמה בארץ ובכלל.
אתם מבינים. חברה מדהימה שלי ואני ניסינו להתקבל לבצלאל. היה לה אחלה תיק עבודות והיא מוכשרת ושנונה. ולא התקבלה. קורה. אבל במקום להתפשר על חיים של עוד-תואר-ראשון-ברוח שאחריו אפשר להמשיך לתואר-שני-עוד-יותר-לא-ברור היא פשוט גידלה זוג בייצים והלכה ללמוד משחק. חלום רטוב. הערב, אחרי שיצאו לי קילוחי מיים משונים מהעיינים (מרוב צחוק!!!!) כשהיא התרוצצה על הבמה בדמות משגעת חיבקתי אותה חזק חזק חזק וכל כך כל כך שמחתי שהיא לא התקבלה. איך קוראים למישהו או משהו שרואים טוב ונוצץ באור יום? (להבדיל מ"כוכב" שנולד רק בלילה או בערוץ שתיים בפריים-טיים).
בהצגה יש קטעים מדוייקים יותר ופחות, מצחיקים יותר ופחות, נכונים יותר ופחות. אבל היא שווה. ורואים שלקראת הסוף אי אפשר לזייף עבודה קשה של שלוש שנים. נילי....תעשי לי צ'כוב/שייקספיר/חנוך לוין והעיקר שתיקני לי כזה ספריי שעושה כאילו השיער לבן, יש לי רעיון מטריף לשלב את זה בפרופורמנס.

ובנתיים בצד השני של עיר הקודש>>>>

ביקורות סוף שנה ג' בעיצומן. האמת שהן בדיוק בדיוק בעיצומן. יומיים עברו, יומיים נשארו. ואני, נציגתכם הענווה, מצלמת מתעדת וכותבת על כל רגע (כמעט) מלב המחלקה. אני מתכוונת ביום חמישי לשבת להקיא אצלי בלבטופ בבית (עם תמונות ורכילות והכל הכל) את כל מה שהיה ובנתיים אני יכולה להגיד שלראות אמנות זה מעייף ותובעני. שלעשות אמנות זה גם לא מי יודע מה קל, ושהעלייה מהחניון החיצוני עד למבנה של בצלאל הרבה יותר תלולה משזכרתי. חזר לי בגדול הפאשן לאוצרות בו זמנית עם הרצון הארור להשליט אימה רעש בלאגן וריחות משכרים במסדרונות קומה 6. האנשים שאינם חסרים לי, האנשים שישנם עובדים יפה. אצלי החוויה של האהבה אל הזולת (=כל מי שהוא לא אני) היא בעצם מטבע עם שני צדדים ברורים והפוכים. דאגה וגאווה. וגם אם אמלצר עד סוף חיי (כראוי לבעלת תואר ראשון מאקדמיה לאמנות) (תואר שמוסיפים לו עוד שנה כי לא ברור מה בכלל לומדים) זכיתי להכיר אנשים מוכשרים ולראות אותם מקרוב, לראות איך שהם גדלים. ואני רוצה שהם יצליחו. ולא, אני לא מוכנה להגדיר מהי הצלחה.
וכרגיל, לטיפולכם המסור אודה. תמשיכו להתאדות -מ.

(אגב, מיום ליום יותר ברור לי שהפתרון למשבר הפוליטי טמון בהקמת מערכת מיזוג אויר מעל המזה"ת. שלא תגידו לי אחר כך לא ידענו. אני רק מחפשת (כרגיל) מימון וקבלן משנה אמין) (בהנחה שיש דבר כזה) (איפה האוליגרך שלי? ולעזאזל, איפה אפי?)

ע'- כנראה שזו אהבה אם בעוד כמה שעות אני דוחפת בשבילך שקית הפתעות מתחת לחולצה שלי. מזל טוב בובה.