אני שלי

בשבחי הבינוניות, 

הנורמל 

האב-נואמל 

האם-נורמל 

בשבחי העצלנות העצבנות הנירגנות העמוקה הפנימית המוכרת הטובעת המדשדשת הזו. 

שהיא אנחנו. שהיא עכשיו. שהיא שלי. ואני שלה. 

בשבחי דברים, 

החפצים 

חי צומח דומם 

חשבתי שאדע, שאפסיק לחפש ולהצטרך ברגע שיגיע ה-אחד. 

האביזר הנכון. האיבזור הנכון. הנכון או לא נכון. 

אולם לאחרונה, התבהר לי המצב, אין כזה דבר דבר. וכהה הוא לא בהכרח יותר עמוק. 

בשבחי מילים. 

אותיות, מזמורים. 

חרטומים ויתדות שנוגעים ונערמים. בכוח דיו עופרת או תוים 

מנסים לתפוס איזה רגע או רגש חמקמק 

שורות מתרבות כמו וירוס ויראלי מדבק הצילו

(רגיש לפניצילין, קח עוד קערת מרק צח. מי מלח. שן שום. תנוח!) 

מגרש משחקים ענק ולא בטיחותי 

כל המתקנים וכל המתקנים שבעולם לא יעזרו. 

אנחנו נופלים מאלף ועד תף. מאיי ועד זד. מגוגל טרנסלייט ועד לשיחון כיס. 

גזיי גזונט. 

בשבחי האל. האלה. האמונה. הדת. 

המניעים. 

מעגל הנשימה והשאיפה והביצה והתרנגולת. 

אני מורחת (את עצמי) (עבור עצמי) בנדיבות.

לא מפחדת מהטעם. 

לא שותה מספיק מים, לא רוצה לדלל את חווית החיים.  

משחקת תופסת-מחבואים-ודג-מלוח עם הכוחות

רגע שאין בו מגדר. 

הגוף מדלג מעל הראש. הלב נגרר מאחור. 

הרגליים העבותות משתרכות כענן אבק הולך וצר

כמו ג'יני אין אה בוטל. 

משפשפת חזק במטרה להוריד את הכתם. 

משפשפת שוב ושוב (ושוב) כדי להאיר את מי שיגשים לי שלוש משאלות.
ארבע במאה. 

המתכון הסודי לגפילטע עילאי עשוי מדג הזהב ועיגולי הגזר של סבא אליעזר. 

עזבו אתכם מכל השאר. הכל שטויות. 

אני שלי.