יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

מינכן 5 (שכחתי ללחוץ "פאבליש" בלילה, אז הוספתי הבוקר כמה שורות)

בינינו, מה שבאמת הכי מדאיג אותי זה שהתחלתי להעדיף מלוח על מתוק. 
ה "פוול באק" או ה- "גו טו" "ניד" הוא עדיין המנחם. המתוק. 
אבל אני בהחלט יותר ויותר רואה איך בא לי ציפס, איך בא לי בשר על מקל. איך עוד לא המציאו אנרג'י בר מלוח (ולא, עוגיית עבאדי זה לא נחשב). 

הרצון והנסיון להתחבר למה שהוא הרצון. 
מה בא לך? מה את אוהבת?
אולי הבעייה היא בנוסח 
מה בא לי? מה אני אוהבת?

לפעמים, כבת-אדם. אני אוהבת קשה. אני אוהבת שקשה. 
למה אנשים בוחרים במסלול השחור בחופשות סקי? זה שהכי מאתגר, זה שהכי פוצע, זה שאיך-שלא-מסתכלים-על-זה הולך לעלות לנו יותר. 

Today's quote - 
"She needs harmony, like all of us" 

אהבת אחים 
תלויה במוסכים 
-מורשים 

הפעמונים מצלצלים 
אני מצפצפת על המאמינים 
אותי לעומתם בקושי שומעים 
-ברחבי העיר 

שמפו בשילוב של סבון רחצה
אין זו הלצה 
-לגבר 

מזומן לאסוף את המכנס 
מזומן לאסוף את המכנס 
- בגרמנית 

כשאני כותבת אני מקריאה לעצמי בראש
חרוזים במקום וכפל משמעות.
אני יודעת כשאתה קורא זה לא נשמע כך 
אני יודעת כשאתה כורה 
(לי) - בור - עמוק 

"כבשת לך מקום על הצג שלי!" - הצהרת אהבה בעידן הדיגיטלי
אהבת שומרי מסך 
אהבת שומרי הסף 


יום שבת, 24 באוגוסט 2013

מינכן 3

הופתעתי לגלות שעליות גג כאלה באמת קיימות. כאלה שהשיפוע שלהן ממש מזמין אותך לחטוף מכה בראש. כמעט מתחנן. אחרי המכה כדאי לעצום עיניים לכמה רגעים. לפעמים זה קורה אוטומטית ממש. 

הגבר הגרמני שלך בוהה ממקומו הנוח על הספה הכהה. הוא לא בוהה בך. אל תדאגי. 
הרעש מקורו במרקע. החיים שלנו בתוך ובין המסכים. הדימויים זועקים, העומס חונק אותי. אין כזה דבר מספיק. אין חדשות חדשות מדיי. מי עשה מה למה כמה איפה. לייק. הייד. שיט. 
פרינסקרין, אנדו, סייב, שר. ריפרש ריפרש ריפרש, זה ה-'נו פלייס לייק הום' החדש.  

notes to self 

בבושקות של ביקורת עצמית. הקטנות יותר זונות יותר. את גם רוצה להמשיך ולפרק ולהגיע ללב וגם כל 'טופ' ו-'בוטום' שיורדים את חשופה יותר. 
מחשבה של פוסט-חלום מאחד הבקרים האחרונים. לקלף את עצמי. להתקלף מעצמי. מחשבות בצורה של שכבות. 
רואים חדשות. אני מבינה לפחות 35% מהמילים. זה לא עוזר לי בשיט. אה-לה-אמריקנה. 
דיסקרימינירו. איי האב אה דרים. קינדר. הכל מדובב. מנסה להראות זולידארה. להיות שווארצע.
 להתחבר לאייץ' מלשון אייץ' די. להנות מאותם רגעי סלואו מושן בודדים. העיניים שלו על הכדור, העיניים שלי מתרשמות מרקמות שריר או קצוות שיער שנעות בכיוון הפוך מהיבשה.    

האבחנה הייתה: "קרסול פורה". וההנחיה הייתה להמשיך עם ההדמיה.
למען האמת אני אכולת קנאה. הקרסול שלי אפילו לא קרוב ללהיות פורה. זו בטח תחושה מיוחדת.  

רשימת הדברים שבארץ מתאימים לפורים או יהיו ממש פאדיחה וכאן באירופה הם מתאימים ולגיטימיים ואף אחד לא אומר כלום (לא מניסיון אישי):
1. לעשן בפומית. 




יום שישי, 23 באוגוסט 2013

מינכן 2

ושוב, זליגה. 

בהדגשת תווי הפנים מתחדדת חוויות ההכרות עם הפרצוף שמולך. הייתי כותבת פנים אבל פרצוף זו מילה יותר וולגרית ולכן היא נבחרה להשתבץ במשפט הקודם. כל אלה נכנסים לפסקה הנוכחת. 
כל אלה נכנסים לשקית הבד הרב פעמית.
למרגלות הקולסאום ברומא לא קניתי דגם מוקטן של מגדל אייפל. גדם מוקטן של מגדל אייפל. 

יש הסבורים כי ישנם סוגים שונים של נקיון. אינני מסכימה עם עמדה זו. יש ניקיון ויש ליכלוך ובינהם ספקטרום רחב. מקום למבחן סדר העדיפויות, פריטים רבים, תלתלי אבק, איגלי זיעה, נילונים מרשרשים, גוונים של הזנחה פושעת או סתם רצף חוקי מרפי שמתנהגים אלייך רע. שילובים של משטחים חלקים עם כתמים בוטים. בדרך כלל עקב מפגש מכונן בין נוזל למוצק. בין אם זה נוזך סמיך כרוטב או נוזל מודגש כ-דיו או כוס יין אדום (יבש). 
דווקא שחור שחור או לבן לבן זה צבעים שיותר פשוט לנקות. נקודות קיצון שכאלה. 
לפעמים בטיפול במפגע בודד נחווה שידרוג כללי של כל סביבת העבודה שניזוקה. 
מצב של ליכלוך-וודאי יותר קל לנקות ממצש של כאילו-נקיון. 
רטוב> לח> חלק> הרגע ניגבתי/העברתי סמרטוט
העברתי, סמרטוט
העברתי לסמרטוט - - - ד"ש גם ממך.

לא למחזר. דווקא בגרמניה. מרד נעורים. 

מחזר
(שיר לא גמור שטרם פורסם) 
מחזר חד פעמי - מטרידן 
מחזר רב פעמי - מציקן 
מחזר אחריך, נענה ולא מתרצה - ציניקן    
מתחיל גם עם זו שממול - שחקן 
לא מוריד ממך את העיניים - פלרטטן 
סתם חברה שבאו כדי למצוא זוג שדיים ללילה אחד - לכו מכאן!

נחיריים 
(רצף קצב מחשבות) 
נחירה נהירה 
נוחר וזוכר 
הם מבטיחים לנחור ולא לשכוח, אז שיבטיחו, אפשר לחשוב שזה באמת עבד
את הנחירה יש להעמיק. בצידיבלים להרחיק. למלא את הריק, את השקט של הרגע הזה המחניק.  
על הקצב יש לשמור, כמעט לספור, לנחירות שלך יש צבע חום כמעט שחור 
כחול כהה, חגורה עבה. גם בנחירות, אתה עושה עבודה טובה. 
מטרונום עץ מופיע לנגד עייני 
עם הסרת העדשות, לרגע קל, הורחבו אישוני 
נוב 85, עד מתייייייי?

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

מינכן 1

כל הצריחה הזו כל הצריכה הזו כל הצריחה הזאת כל הצריכה הזאת
הגעתי למינכן. פעם שנייה שלי במינכן. נקי ויפה במינכן. מדבקת "נקי ומסודר" על היומן היומי לילד בשם מינכן. ההורים גאים במינכן. 
מהברז יוצאת בירה במינכן. וגם שותים קולה עם פאנטה ביחד במינכן. בכוס של בירה. מינכן מוגשת צוננת בתוך כוס זכוכית רחבה של בירה. זכוכית מחוסמת. מינכן מחוסמת. 
הספסלים צמודים ואנשים יושבים גב אל גב במינכן. הדשא של מינכן ירוק יותר. זה נכון. כי אין דשא, יש גן של בירה. במקום דשא צומחים ספסלים. שורות שורות. 
אני אהובה ויקרה בשפה זרה. במינכן. ושום דבר לא יכול להיות כבר כל כך נורא במינכן. 
(כי כבר היה כאן דבר כל כך נורא שהם דיי סגרו ת'פינה הזאת). 
הספה של מינכן נפתחת למיטה. הספר התרחב לידי סקצ' בוק. 
לא טוב לנסות לכתוב ולערוך תוך כדי. ברגע בשניה שהמודעות מגיעה הטקסט נדחק לפינה. הציניות עולה לפני השטח, הצינה מאירה פנים לציניות. במינכן קיבלה את פני בריזה, ואחרי קייץ תל אביבי הדהים אותי לגלות שהגוף שלי עוד זוכר איך זה שקר מהעולם עצמו ולא מהמזגן. והיו אלי אתמול בערב 3 שכבות! כן כן רבותי שלוש שכבות של חולצות.
שלום שכבות של חולצות. חולצות של שלום. 
שכבה ראשונה לב מזהב שקיבלתי. נסיון ברור לחפצן מערכת יחסים מרגשת שכולה ניטים מהתחנה המרכזית ועל זה יש פלולה לא קשורה וניט אחד יוצא דופן שהוא בעצם הניט שלנו. 
והשריון כותנה הזה מגן עליי מפני הזרים, מפני המפגש עם הזרים. המפגש עם הזרם. 
והלב הזהב מתאים לשיער הזהב (שגם קניתי במיטב מחלצותי) ויחד הם מסמנים אותי ב-וי כשאני פוגשת מינכנאים לא אנונימים נוספים. השמות מקבלים פרצופים. אנשי דו מימד הופכים לתלת. יש שמפתיעים לטובה. יש שלא מפתיעים. 
ויש מין הכרות עמוקה משונה מטורפת כמעט. כמה שעות של בהייה בפרצוף אחד ספציפי כבר צברתי בחיים וכמה הגנטיקה עדיין חזקה וכמה חברים חדשים יהיו לי עוד בפיד. 
טיפה גדולה שקופה מצטרפת לתוך הכוס קפה שלי. ההחלטיות הברורה שלה לחבור לנוזלים שכמותה, לעומת חוסר ההחלטיות שלי. תוך רגע היא נבלעת בהמון. 
גם אני והבלונד כאן לא יוצאים דופן. חוץ מהצ'כונה שסביב הדירה שלי בתל אביב עוד לא הייתי בשום מקום בעולם שבו אני באמת יוצאת דופן. היכולת המקומית הזו, מטעה לפעמים גם אותי. 

בתקופה שבה זה לא ה-מה אלא ה-איך
בתקופה שבה זה לא ה-איך אלא ה-מה
איפה זו שאלת מבוא.
כמה זה השורה התחתונה וההבדל בין מדוע ל-למה כבר לא באמת משנה. 


יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

ארכיון הבלוג