אני צריכה שקט שאחרי הסערה. ניו יורק ניו יורקרית מהרגיל בימים אלו
מערטלת לי את הבפנים. תוקפת בכל חזית. החושים שלי באובר-לוד. החוש השישי כבר קרס. ועכשיו, במזרון עמוק ורך בלב ברוקלין מ' ישנה ואני שותה תה מתוק עם טעם של ארצישראל (אין לי מושג איך היא עושה את זה).
הכל וכלום ושוב הכל.
מילא איך אבל למה
ומאיזה תרכובת של מצבי רוח ורגשות אפשר להוציא ולייצר אומץ אמיתי?
תחזיקו לי אצבעות ברגליים למחר. תחזיקו חזק.
אני נזכרת בציטוט איקוני מאיזה סיפור קצר של ד"ר סוס: "יש לך כל כך הרבה מזל ילד".
לספתא שלי (לאחת הן, והטעות כתיב היא במקור) יש סיפור שמזמן כשהיא הייתה צעירה עם ילדים קטנים היא לא ידעה מה יהיה והיא הלכה למישהי שקראה לי בכף היד. ואתם יודעים מה הוא אמר לה? שיש לה יותר מזל משכל!
היום יותר מתמיד אני בטוחה שזה גנטי. ולדעתי זה גם ככה עדיף.
קשה לגמרי להבין או לנסות להפנים בגוף את החוויה המלאה של המיקום הגאוגרפי. אני נזכרת בסרט המופע של טרומן. אני צועדת בניו יורק ומשתאה- "מה?, כל זה בשבילי?"....(משום מה החלק שבו כול שאר העולם סובב סביבי לא מטריד אותי באותה המידה) אבל אני גם יודעת שאני מתבגרת. כי לפעמים עולה לי התחושה או המושג של "יותר מדי" או "הגזמת, מיה". אמנם לריסון אני עוד לא מסוגלת להגיע, אבל איזה חבר באמת הציע שאני פשוט אשב בפארק על ספסל ועשיתי גם את זה לאיזו שעה. המרוץ המשיך בלעדי, ובאיזשהו מקום זה הרגיע אותי, אבל עדיין הרגשתי שאני ממלאת את חלקי.
תנסו לתרגם לעצמכם בראש ביטויים מוכרים מעברית לאנגלית. "אני הרוסה מעייפות", "לא דובים ולא יער", "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". "מקבילית המוחות", "צרות של עשירים" וגם- "קופצת מעל הפופיק". כל הזמן.
אני כנראה סוג של סוציולוגית בעל כורחי. אני באמת מרגישה שתהליך ההתבוננות שלי והעיכול שלי את העולם הוא כמו מין מחקר אינסופי. באותה תשומת לב הזויה נבחנות יצירות שמן גדולות ואריזות של מוצרים במכולת. מוזיאונים וחנויות והחנויות של המוזיאונים. הכל גוזל את כוחותי. אני רוצה אחד מכל דבר שישנו. אחת בכל צבע. כל מה שבמידה שלי, ביס אחד לפחות מכל מנה. את זה ואת זה ואת זה גם. ואו הכל או כלום.
בביוגרפיה המצחיקה שלי יש ספר שהראש שלי תמיד חוזר אליו. הוא מתפקד כמו מין מערכת הפעלה של קיטלוג אינסופי. אני לא מצליחה להיזכר בשם שלו עכשיו (אמא בטח תדע, אמא יודעת הכל, תמיד!) זה היה ספר ילדים גדול עם מלא מלא ציורים ופרטים. וזה היה על איך אנשים הולכים כל יום לעבודה. הדמות הראשית (איזו חיה כנראה) והחברה הכי טובה שלה (מין תולעת ירוקה, להיט) היו עוקבים אחרי בעלי מקצוע וכל קורותיהם במהלך יום עמוס בעיר. באיזשהו מובן אני עדיין באותו עמוד. שוב ושוב סוקרת את הסביבה ואומרת בברור מי עושה 'מה?' ו'איך?'. בשום מקום לא היה כתוב כלום על ה'למה?'. אני מחפשת תשובות ומוצאת עוד שאלות. הכל ממש כרגיל. בקיצור > איזה מזל!
מהנעשה בעירנו:
השבמחק-תערוכת פיקאסו במטרופוליטן. גאון
-חצי מהביאנלה האולטרה מודרנית בוויטני (לנמנם מול סרטים ב12 דולר זה הכי 'אין' כרגע)
-ניו מיוזיאום. יש מה לראות. תלו צפוץ ויפה דווקא. שני הרי ענק של שוקולד לבן גרמו לי בפעם הראשונה לרצות לטפס על האוורסט. ובכלל 'בחירות מתוך האוסף' זה לא רעיון כזה רע.
-אוי לא, מי הרשה לי שוב לאכול בסלט-בר בהול-פודס? זה עולה לי בריאות ועשרים דולר כל פעם מחדש.
-היד שניה יקר יותר מהראשונה.!?!.. ומה אם זה יד שלישית מרופא, משופצת כחדשה+מיזוג מרכזי?
- מרגישה בבית בחללי סטודיו בקופר יוניון. רק חבל שהשומרים לא מבינים שבאמת מגיע לי להיות שייכת.
-ביקור ראשון רישמי שלי במקבילה האסייאתית ל'אמריקן אפרל' שנחתה לאחרונה בארה"ב. האמת, היה כל כך מהמם שגיהצתי לעצמי משם איזה שניים שלושה פריטים. אבל הכל שחור אז ממילא לא תוכלו למצוא את את ההבדל. קלאסיקה לא חייבת להיות מודרנית.
-מסיבת מוזיקה ליטנית מטורפת במוזיאון ברוקלין. קצת איחרנו אבל באמת שרקדנו יפה ואני גם התחרעתי וקניתי את הדיסק. מסיבת גבינות ויין וניענועים אצלי בדירה בשנה הבאה בירושלים הבנויה.... ;)