יום שישי, 24 בדצמבר 2010
יום שני, 20 בדצמבר 2010
12:25
אני (שוב) מופיעה >
שלישי הקרוב12:25
ירושלים
הר הצופים
המחלקה לאמנות בבצלאל
קומה 6
בחדר מדייה החדש
לעוד פרטים הנה "האיוונט":
יום שישי, 17 בדצמבר 2010
יום חמישי, 16 בדצמבר 2010
RE:RE
יש מספיק לכולם.
למרות שזו אני שעמדתי מאחור. לא אני זו שדחפתי אותה קדימה. כל העומד מלפני מצדדי ומאחורי הוא העומד.
יש לי מהיום בבוקר קצת פוני הצידה, וחוץ מזה לא איבדתי את הארנק אלא רק שכחתי אותו איפשהו כך שהזהות שלי פחות בסכנה.
באופן קבוע וחד פעמי גם הייתי היום באיזשהו טקס ממשלתי לעידוד היצירה הכתובה. היה אנתרופולוגי משהו. מצחיק עצוב מריר משהו. מאוד ישראלי, מאוד בעברית. אני זוכרת לשבת בכיתה ג' ו- ד' כל בוקר ולקרוא. חצי שעה ביום לקרוא. לא חשוב מה ולא משנה באיזה קצב. זו לא תחרות. שרה הסבירה שזו דרך חיים. היא צודקת. היום ישבה בקהל "איה הג'ינג'ית" המקורית. פגשתי אותה כבר פעם. כל פעם אני המומה מחדש איך היא לא לובשת את אותה חצאית פליסה צהובה מצמר שגירדה לה נורא, או את הסריג עם הצווארון העגול, או עוד דברים שאני זוכרת במעורפל מהמלתחה שלה, שהייתה בעייני שיא האקזוטיות בזמנו. אני חייבת לחזור לקרוא. אני חייבת יותר לכתוב.
אורלי כותבת: "רציתי בחלום להיות חברה בקיבוץ בית השיטה, אף על פי שאין לי מושג מה זה, ואני לא כל כך בטוחה שאני יודעת איפה זה, אבל רציתי". פוצ'ו היה בהכשרת בית השיטה. איזה עולם קטן הא?
אה, ותראו ליוני יש אתר http://www.yonirechter.net/ ויש שם מלא מוזיקה יפה ברקע.
אני מאוד אוהבת נמשים. זה סקסי בעיניי. הנה כמה ג'ינג'יות חשובות שקרובות לליבי> איה, אן (מאבונלי), בילבי (בת-גרב) וגם קרן שבא לי לאחל לה (דווקא היום!) באופן אישי לילה טוב
יום רביעי, 15 בדצמבר 2010
יום שלישי, 14 בדצמבר 2010
יום שני, 6 בדצמבר 2010
Embeded
מחר! בחצות היום! בפורום! אני משתתפת בפלש-מוב (ריקוד המוני) לקידום מערך הדמוקרטיה באוניברסיטה העברית בירושלים. השותפה המהממת שלי (זו שלובשת בהיר) עשתה את הכוראוגרפיה, וכמה שלא התאמנתי, אני יודעת שמחר בלייב זה לא יהיה אותו דבר.
וויש מי לאק!
when even philosophy doesn't work
יש לי אוסף דימויים שעושים לי נעים,
ויש בעולם אנשים רעים.
אני אוהבת תמונות שכשקטנים,
ומדי פעם רעש של שעונים.
לפעמים נשארים לי סימנים מחזיות ברזלים,
ואני כולאת את הרעיונות במילים.
כייף לערבב הרבה טעמים,
ולראות תמונות של ערומות וערומים.
יום שבת, 4 בדצמבר 2010
הופעת בכורה שלי בבלוג של "הגולדמנים"
רוצים לראות? הנה: תקציר הפרקים הקודמים: עמוסים לעייפה
ואם כבר גולדמנים אז הנה ההזמנה ל יריד התקליטים הלוהט שלהם "מינט" #2 אני אהיה שם! ואתם?
יום שישי, 3 בדצמבר 2010
מתוך: "טיוטות"
לצבוע שטיח אדום לשחור. בזמן שמתקינים אותו. (התקנה - אינסטליישן)
מסיבת מתנפחים למבוגרים
לא מעוניינת לחזור למוטב
הייתי רוצה לבוא יותר במגע
1. א'.ר'. מתחילה עם החיים. או הם איתה. אסור לרצות יותר מדי. התהום שלי מצטלם מצוין. שעון אותיות. תמיד יש אצלו אור. להחזיר ציוד.
השונרא והשמטרלינג. יואל הופמן ולאה ניקל.
תערוכה בשם שתגדל
שעמום. סקרנות. חטא ההיבריס באמנות.
להוסיף מלא ידיות בעולם.
צרכנות. משותפת. קוקטייל ענק. שיא נגיעה. סוכריות על מקל.
לעסנו. התעלסנו
אני משתגעת מזה שהעולם קטן ככ/ אבל אני הכי שמחה כי הכרתי בו אותך.
אובר קומפורסציה. הו יה.
שינויים במרכז כוח הכבידה
לגנוב כביסה לאנשים. הלבנים שלי לא לבנים.
אני רוצה להיות אראלה מהפייס
לפזר סביבי ערפל
גלגלון. זרנוק
אין הון בלי סיכון.
מקום שבו המחירים תמיד מפתיעים.
ההשראה באה כמו מנת מים קצובה.
שעת שטיפה
עזרת ישראל
אנשים עוברים ליד מאוורר תעשייתי
דוסי דוס? מים עם מיץ.
סלסה. אנטי חומר. סמבה. אנטי חומר עם הרבה תחת. בקצב כפול
קרן ציטר הישראלית
הוא עם סנדלים
עסקנות לשמה
דיס קוד האב בין א וונדרפול ארט וורק
חווית המשתמש
שעות טובות. היה נדמה לי. הוא קרץ אלי בלי העיניים. עם הלשון. מושלמת אני לא. רוצה להיות. ויש בטעם של דבש ויש את הדבש עצמו.
מונחים שקשה לי איתם. ואן סייז
מגואלת באהבה. דרינצט'
למה אני לא יכולה להחליט שמגיע לי?
אני לא מסכנה. אני סתם לבד. יש הבדל מאוד גדול
אני לומדת מהר ושוכחת עוד יותר מהר
אגיע בשעה.אני בבית.נא להתקשר.בפגישה.תתקשרו.הפגישה בוטלה.להתראות ב:.להתראות בשעה. סליחה, לא ניתן לסייע. נא להתקשר.
"כאן מנפנפים בכייף"
בקומה שנייה ממש קשה לעשות על האש.
גם כשעוד היתה המרפסת, לפני השיפוץ ולפני שסגרו בשביל יובל את החצי חדר בגבס, היה בקומה השנייה בביאליק 8 ממש קשה לעשות על האש.
אז הם עשו בכאילו. אהוד היה נוסע לקראת שתיים עשרה למפגש גשר הירקון ובאחת הם כבר היו מנפנפים בצלחת פלסטיק מעל הבשר שעל המחבת מעל הגז. לא היה מי יודע מה עשן אבל ליעל זה לא הפריע, להפך. יובל היה אסמטי כבר מגיל קטן וזו הייתה עוד דרך מחתרתית של ההורים להשאיר אותו במרחב המוגן. על האש עם פיתות ועם חריף לא חריף אבל בלי דשא ובלי צפיפות אוכלוסין של תיירות פנים.
המנגל המזוייף היה חגיגה אמיתית וחזר על עצמו כמעט כל שבת שניה או שלישית, כשהם לא היו נוסעים להורים של יעל בקריית אונו. רק אחרי שטלי נולדה והתחילה לללכת, הבית נהיה כבר ממש צפוף, אפילו למנגלים בכאילו. הם העיזו פעם אחת לנסוע יחד לאכול על האש. בחוץ.
מסעדות בתחנת דלק זה אף פעם לא כל כך זול כמו שזה נראה. בחשבון פשוט גם משפחה של שלוש נפשות וחצי יכולה לצאת בנזק כבד. וגם הדלק יקר. למרות שזה כל כך קרוב לתחנה עצמה.
כבר בחנייה יעל התקשתה לשמור על קור רוח, אוהד ראה לה בפנים את הגועל מכל החיידקים שתוקפים את הילדים היפים שלהם. היד שלה הידקה בעצבים את חבילת הג'מבו של המטליות הלחות שזכרה להביא. "תשיארו את הצעצועים והג'קט באוטו" היא זייפה חיוך לעבר המושב האחורי.
הבעלהבית מזהה את הפנים של אוהד מכל המשלוחים כל השנים. הוא מופתע מאוד לראות את כל הפמלייה מתארגנת מסביב לשולחן הדביק ומביטה בתפריט המיושן, שהיה מודפס על נייר זול, ששימש גם כפיילסמנט. יעל והילדים מבקשים לגלות מנות אקזוטיות ומתייעצים בקול מה יזמינו, כאילו שלא היו אלה אותן מנות מוכרות מהחמגשיות אלומניום.
"מה זה חומוס פיטריות? עם מה זה בא?" יעל מפשלת ושואלת בקול רם. אהוד שואל את עצמו בלב איך יסתכלו עליו בפעם הבא שיבוא, אם בכלל, ומנסה להיזכר איך קראו לשיפודיה ההיא ליד גשר מעריב, שם עוד לא ממש מזהים אותו.
לקראת סוף הארוחה ה"שף" מדגים לילדים המוקסמים בישול גורמה מה הוא: "קודם הופכים את הכלי פלסטיק הקטן על צלחת ומחזיקים חזק" הוא מתאר, בעוד הקצף הלבן והקשיח מתגלצ' בקלות לצלחת מתוך המיכל התעשיתי. "ואז רוטב שוקולד" הבקבוק משפריץ בנדיבות קולות לחץ אויר גסים "ואגוזים! וקוקוס!" הוא ממשיך לפזר בכפית פלסטיק קטנה. קלאסיקה.
כשהם קמים ללכת טעם הבוואריה המתוקה מדי עדיין בפה, על הכפית, על המפית ועל החולצה הירוקה של יובל, שיעל תזרוק בלילה לפח, בלי לנסות אפילו לכבס.
* תרגיל אחרי עריכה שנייה מתוך שיעורים בכתיבה יוצרת / מנחה: אורלי קסטל-בלום / מסגרת עבודה: ארוחה בת לפחות 3 נפשות שכוללת קטע תיאורי-דוקומנטרי קצר של "הוראות הכנה" כלשהן, כאשר בסוף האירוע מישהו עוזב (לי יצא משהו עוזב) / כל קשר למציאות מקרי בהחלט
יום שבת, 27 בנובמבר 2010
יום חמישי, 25 בנובמבר 2010
יום חמישי, 18 בנובמבר 2010
שוברת את השיא של עצמי
ורניסאז' חגיגות רבע כלל כבר היום את פריטי האספנות הבאים:
קרם חמאת שיאה בריח יסמיןגרביונים לבנים עם הדפס דוגמא מורכב של פייזלי בכחול
הספר החדש של רותו מודן "סעודה אצל המלכה"
כובע אופנוענים מקורי של הראלי דיווידסון. ראו הוזהרתם.
מעבר לעובדה שאני לועסת את עצמי לרוחב בימים האחרונים
(לא ברור אם הקיבה שלי גודלת ואני מתבגרת או להיפך)
קרו כל מיני נסים גלויים והקוורטט שלי נמצא כולו חי וקיים תחת אותה קורת גג בשעה זו ממש! טפו-טפו-טפו.
ובינתיים-
יש פתיחה מרגשת לאחות למחצה במוצ"ש, הבטיחו לי פורטרט ויגשימו לי חלום, איזו אחת חשובה הצטרפה למשפחת הבלונד ;), מחר בניכר חוגגים יומולדת למישהו אהוב+, אתמול לקחתי חלק בנהנתנות לשם נהנתנות (שזה פחות מופשט מאמנות לשם אמנות אבל לא פחות חשוב) ואני בעיקר מקווה בין לבין להצליח להישאר בזיכרון לעוד רגע אחד.
אכן, עומס קל.
לקתרזיס ראוי לחצו על הכותרת של הפוסט הקודם.
יום שלישי, 16 בנובמבר 2010
דבר בשם אומרו.
החלטתי לתת במה לקטע קצר, טרי, של כותב אנונימי כמוני בבלוג שלי. אני אוהבת אותו מאוד מאוד מאוד מאוד. תהנו.
הגעתי לקונצרט לגמרי במקרה, שאלתי את הקןנסירז' איזה קונצרטים אפשר לראות, זה היה אחד מהם. באינטרנט אי אפשר היה לקנות את הכרטיס האחרון, בשם של המדינה, ישראל לא הופיעה. רצתי לטיים סקואר לסוכנות כרטיסים. נכנסתי למשרד, ישבו שם שניים, ביקשתי לקנות כרטיס וקבלתי הסבר שאפשר רק דרך המחשב והם לא משרתים לקוחות רק המחשב. הסברתי לו שכבר ניסיתי והוא ענה שפשוט ארשום כתובת בניו יורק והכל יהיה בסדר, ואמנם כך, אז למה משרד עם אנשים שלא מוכרים כרטיסים? נסעתי בתחתית עד רחוב 72 Beacon Theatre .האולם היה מלא בקהל רב מהסוג שנעלם מהעיר, גינסים ומכנסי עור, זרוקים אמיתיים בני 60 ו-70 בגיל של לנון כאלו שראיתי לפני 30 שנה בלי GAP Banana Republic. היפיים אמיתיים בלי בוטוקס וניתוחים. אלו שניסו לשנות את אמריקה בוודסטוק ובאוברסיטת קולומביה שרפו צווי גיוס למלחמה בוויטנאם. המהפכה נכשלה, כולם נוסעים בטיולים מאורגנים ללאוס, קמבודיה והו צי מין סיטי. דניס הופר מת השנה, ארלי דוידסון נסחרת בבורסה, ושרה פיילין היא הנשיאה הבאה של אמריקה. ג'ון לנון נרצח לפני 30 שנה שהייתי בניו יורק, כפי הנראה גם הם היו פה ורק היום נפגשנו".
יום שישי, 12 בנובמבר 2010
בפעם ה- 1,000
אני זוכרת סיפור מיתולוגי שכשהאחיות היו קטנות ולסדרה בטלוויזיה קראו קטנטנות הייתה אחת שהביעה צער על כך שהיא לא ממש יתומה. למה מיתגו את זה חזק באותה תקופה, ואפשר היה להבין שהיא קצת קלועה בבית שלה עם ההורים והאח והכל רגיל ואולי בבית יתומים גם לה תהיה שמלת ג'ינס מדליקה והרבה הרפתקאות. אני ממש לא יכולה להאשים אותה.
זה כמו הקליפ משבוע שעבר שגורם לכל בחורה סטנדרטית לרצות להיות חתיכה עיוורת שמפסלת בהינף יד פורטרט ראש של ליונל ריצ'י. ראיתי בתגובות שמישהו כתב שמאחורה זה נראה כמו פררו-רושה. אני לגמרי מסכימה.
רפאלו זה השם של הפררו הלבן. הוא עשוי מצופה קוקוס. כוכוס. סתם, אמרו שפרובוקציה מביאה קהל, אז אמרו.
ההרצאה הבוקר הייתה בכזה שיפוע שאני בטוחה שהארכיטקטורה השפיעה על התוכן. ישבנו קרוב ולמרות שלא היו ניצוצות רוק של אוצרים כוכבים אני שואלת את עצמי איך כל זה היה נשמע מגבוהה. או שאולי הייתי צריכה להתלבש יותר יפה. ידעתי לזהות בשם כמעט 50 אחוז מהקהל אם לא יותר. המגניבים והצעירים מילאו את המדרגות. ומלא שמות מילאו את החלל שבין ההיסטוריה לתיאוריה. לא, לא קוראים לי אראל'ה. לא, אני לא יכולה להגיד שבגיל 12 כל מה שרציתי בחיים זה לראות תערוכות אמנות. וגם עכשיו יש ימים שזה פחות מתאים בהם. אבל השאלה מה לי ולזה. מה לי ולהם. מי ומה הם בשבילי. מה ומי אני בשבילם. למה ככה ולא אחרת. ומה יהיה. כרגיל. שאלות שלא שואלים כדי לא להסתבך אבל אותי הם מעניינות.
הנס, למה אתה אלרגי, הנס? הלו?
יום רביעי, 10 בנובמבר 2010
עוד לא כותבת רק חושבת
סאונד דיאגטי
שם משתמש וסיסמא
מפולת
קיטניות
תוספים ותוספות
משלוחים מעבר לים
ורוד חלש
חצילי זברה
סמנטי, סנטי-מנטי
שתיים ברצף.
מי הקהל שלך
שאלות לווין
דילול במיים
ריפיט כקונספט
שלוש, שתיים, אחת. מההתחלה.
יום חמישי, 4 בנובמבר 2010
יום רביעי, 3 בנובמבר 2010
מחזיקה את המעמד
הייתה לי תחושה היום שמרכלים עלי. אבל לא ידעתי אם אני נהנית מזה או שזה מכעיס אותי. כלומר, אני לא יודעת אם אני באמת רוצה לשמוע מה יגידו. אבל אני בהחלט כן חושבת על כך. וגם בלי קשר ישיר לכך אני בהחלט כן. לגמרי!
מחשבות בערוצים שאינם מקובלים. מאוחר, כרגיל, מאוחר. אף פעם לא מדי.
נקרעת בין קומנדיאנטיות לבין חזרה לתוכנית א'1. בכל מקרה כרגע עמוס ומעניין. ואני לא מכירה שום דרך אחרת. כל שבוע אני עולה קצת ברמה של התנועות, יורדת קצת ברמת החרדה (לא באמת) ומצליחה לשמר על המכחול לח. והמוח רך.
היום היה דיבור גדול על אמנות ועשייה ממקום של חופש. התחייבות לנתינה ועבודה קשה. ויוזמה. שלישי שלוש פעמים כי טוב. צנחו לי חוצונים על הסנטר. ואני לא זוכרת איפה שמתי את התבלין שקטפתי לקישוטים של מחר בבוקר. בחייאת ראבקום, אל תעשו לי שוב את כל הריגשי הזה עכשיו. מחרתיים ג'ף בא וגם ככה אני על זמן שאול.
שמות של אנשים גדולים: אלבר, קלדר.
טוב לי או רע לי. טוב לי אורלי.
אני זוכרת לא את התוכן אלא את האינטונציה. איך שיקמה אומר? ותו' לא.
הנה רישום של יואב אפרתי. והנה בלינק וידאו-רישום שיצר http://www.youtube.com/watch?v=4Nf41fNmQUw התבוננו היטב.
יום ראשון, 31 באוקטובר 2010
לא אשן בלילה לא אצחק ביום
השלב הזה של אחרי השלב שאחרי השלב של העייפות. אחרי השוטים. כשכבר שוב מחר ולא קרה כלום אבל גם לא הייה צריך לקרות מלך-א-תחילה. פשוט ממשיכים עוד ועוד ואי אפשר לעצור. אין מספיק יו טיובים בעולם. אין מספיק רעיונות מוטרפים ופשוטים וגאונים כל כך. אין מספיק סיפורים עם מוסר השכל טראומטי בחרוזים ואין גבול לכמה שאהיה בצרות מחר בבוקר, כלומר תוך שעתיים שלוש. הנשיא ישן. השותפות ישנות. אני ערה, נדמה לי.
הרגעים בחיים שבהם הגוגל יודע מה טוב בשבילי ובשבילך, האבנים הירשלמיות נראות כמו טפט. כל הקליפים מתערטלים יחד בפייבוריטס-בר. לא רוצה לישון. לא רוצה לישון לבד. כולם הלכו לג'מבו ג'מבו. כייף. חיים.
אני מרגישה בעיניים כאב של עדשות מגע שנשארו שם שעות ארוכות. אבל כל היום הייתי עם משקפיים.
אני מחפשת גרסת קובץ או הקלטה של דנה ברגר בשיר שנקרא חמש בבוקר. משהו שאין ביו טיוב זב כמו דד-אנד במציאות. הגיע הזמן באמת.
חמש עשרים וחמש עכשיו. נשבעת. זה מה שיש לבינתיים
http://www.youtube.com/watch?v=twSmfaJudcc
אספרסו מוצלח בדרך לירושלים במחלף שורש. אם אתם בכל זאת צריכים משהו/מישהו ספציפי יותר להאשים :)
יום חמישי, 28 באוקטובר 2010
יום רביעי, 27 באוקטובר 2010
מטלת כתיבה # 1 בקורס כתיבה יוצרת *כל קשר למציאות דמיוני בהחלט
זה היה כמו טקס. אולי הדואר "בא", כמו שהכביסה פתאום דופקת בדלת והאוכל מוכן אבל הוא בכלל במטבח אחר. סבתא אמרה שלילדים שלא באים מהקיבוץ אסור להסתובב ככה סתם יחפים, זה מאוד מסוכן. הייתי יושבת על הרצפה הקרה בכניסה. נאבקת בסקוצ'ים של הסנדלים הקטנות. קטנות כמוני. התפוצצתי מאושר. היינו הולכים שלושתינו ידי ביד. הצעדים הסקרנים שלי עם הצעדים העייפים שלהם. מנדנדים ידיים ומבטיחים הבטחות. אחת שתיים ו- ש- לוש!. עד המרכז היו רק שתי פניות אבל זה היה מסע ארוך. כל בן משק שעבר נדרש לשלומנו, כמעט במפתיע. "רוחל'ה, ישראל, רוחל'ה מה נשמע?", "ראיתם מה הולך בהרחבה?", "ומי זו הגדולה הזאתי?" היו מגלגלים לעברי עיניים פעורות ומשקרים במצח נחושה כאילו לא שמעו עלי מעולם. הרי זו נועה הבת של אתיל'ה. אתיל'ה 'היורדת'. זו שנסעה ללמוד באמריק'ה אחרי אחד מהמתנדבים. חזרה לארץ עם שלוש מזוודות של בגדי מעצבים שחורים וילדה עם תלתלים מזהב. אתיל'ה מהעיר. נו, אתי, זו שלא אהבה ללכת יחפה.
*המשימה הייתה לתאר ביקור בתיבת דואר בשתי פסקאות. אתמול הקראתי לאט ובקול רם מול הכתה עם ידיים לחות. אני לא מזהה את הטקסט של עצמי ושואלת בהתפעלות מאיפה לעזאזל הגיע הזיכרון הפיקטיבי הזה?
יום שני, 25 באוקטובר 2010
התמחויות בהתמרחויות
איקרה-
במבה-
נקודה-
כיפה-
אדומה.
החיים כרגע הם מין בליל של עוגת שיש. עוד לא אפוי אבל בפוטנציאל של להיות משהו טעים. חומר גולמי, חצי שחור חצי לבן. אני מנסה ללמוד איך לערבב אותם עכשיו נכון כדי שאחרי האפייה הביס יהיה מושלם.
יכולתי להישבע שהיה לי איזה פוסט על קצה הלשון.
במבה-
נקודה-
כיפה-
אדומה.
החיים כרגע הם מין בליל של עוגת שיש. עוד לא אפוי אבל בפוטנציאל של להיות משהו טעים. חומר גולמי, חצי שחור חצי לבן. אני מנסה ללמוד איך לערבב אותם עכשיו נכון כדי שאחרי האפייה הביס יהיה מושלם.
יכולתי להישבע שהיה לי איזה פוסט על קצה הלשון.
PB & J *פוסט לא לאלרגניים *זהירות אובר-דוס
פינט-באטר אנד ג'לי מייקס מי בליב אין לאב
לא ישנתי מגירודים חצי לילה. ועכשיו מגיעות לי שעתיים חופש לעשות כביסה וסנדביצ'ים בראש שקט. ולהמשיך לגרד!
כן. הדברים הקטנים האלה של התיפעול לפעמים יכולים לשנות סידרי עולם. תאוריות צרכים, בפירמידות ובתרשימי זרימה כאחד, קורסות כלא היו כשמגרד לך מדי בשביל לחשוב. לפחות אני במצב רוח קולינרי עילית, מושכת עוד כמה ימים את אווירת 'בננה רכה' מהמסיבת זברה במוצ"ש. לחצו על הכותרת כדי להוריד את הקלוריות.
ולאינפורמציה נוספת הקליקו רק על אחד מאלה:
(אגב, מה יותר מטורף? מי שעומל על הוידאוים האלה או מי שישב לצפות בהם?)
יום ראשון, 24 באוקטובר 2010
"הכל צפוי והרשות נתונה"
האם יהיה יום שבו לא יהיה לאנשים כתב יד? שהמקלדת תשתלט על הכל
אני כמעט בת עשרים וחמש ואני (עדיין) לא מחזיקה נכון את העט או העיפרון.
שוב השנה כתב היד שלי משתנה. זה קרה לי כבר בחיים. זה לא בכוונה אבל אין ספק שזה דבר מוזר. פיצול אישיות.
אני גם בקורס כתיבה יוצרת. בהנחה שאין כתיבה שאינה יוצרת. ישבתי לכתוב ופתאום בא לי זיכרון חזק של הגרפולוג ישראל אודם ז"ל. אני זוכרת אותו ממש טוב באופן אישי מכל מיני סיבות ונסיבות טובות של החיים. אני זוכרת תמיד אבל פתאום לפעמים מבינה. 'תשחררי את היד. ככה עגול' 'את לא כותבת נכון'. כולם ישנים בין שתיים ארבע. הזמן זולג אחרת כשהוא נמדד בשעוני שמש. באמת שהכל היה יותר פשוט. וכשהכל משותף לא צריך לשתף באמת. לכן זה כל כך נוח.
אני לא תמיד אוהבת את מה שאני כותבת. הנה, הכנתי את התרגיל שנתנו וזה מרגיש לי טיפה מאולץ. סחיטה ריגשית קלה. זיכרון לא שלי שיכול היה להיות מודפס בחלק מעוד כל מיני דברים שמראש נכתבו לפורמט של כריכה רכה. זה מרגש לי כמו תרגיל שכתבתי לקורס כתיבה יוצרת. בושה.
יוצרת פסיק כתיבה.
חצות ודקה. ספרתי מעל לעשר עקיצות ברגליים וביד. כאילו שהתגלגלתי בדשא של הקיבוץ אבל לא. שבוע חדש בירושלים של שטיחים מקיר לקיר ושל צורך בגרביים. גם כשאני יודעת שאני לא אספיק רבע מזה וברור לי שזה מרוץ בלתי אפשרי נגד הזמן לפעמים אני מסוגלת לאכול הכל.
זהו אינו תרגיל. אני כותבת מה שששששששששששבא לי וזהו.
.
יום שישי, 22 באוקטובר 2010
מיה אלרן מאיה אלרן * maya elran
מיה אלרן מאיה אלרן * maya elran
(שעת השיא לנסות לוודא שיגיעו לבלוג שלי מהגוגל*)
כן! אני בעיתון! בצבע!
מוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות מהיום
20/10/10
יום רביעי, 20 באוקטובר 2010
עניין של חינוך. אני זוכרת גם 15 שנה אחרי.
היו מכנים אותו "בוריק" שזה סלק ביידיש כי הוא היה מסמיקן לא נורמלי. הוא אהב תפוחי עץ וזייתים. כשלאמא שלו רוזה לא בא לשלוח אותו לגימנסיה האליטסטית היא הקימה עבורו בי"ס חקלאי. הוא רכב על אופנוע. פגש את לאה כשהיתה בת 15 בשנת 1943 בגלידת ויטמן באלנבי. עישן כמו קטר וזכה בנובל לשלום. לטקס באוסלו הוא לקח את איתו את אחותו.
בבית ספר אמרו שייקח לנו זמן להתרגל לשלום.
בקושי עבר חצי שבוע בפלמ"ח
רעב אקדמי, עייפות אימננטית, ירקות קלויים בתנור, כמויות מוטרפות של כישרון, עזה ברלין ושמות של צדיקים.
הנענע על סף עלפון מוחלט ואני צוברת מטלות של קודש ומשימות של חול.
בלוג בכוח שאין לי. אני צריכה אותיות וסוכר.
לומדת לצפות לצבוע לכתוב לחשוב להאזין.
העדר הארקה, העדר ריק. מאפס למאה.
אילוצים של להיכנס לישון מלוכלכת. יבלת בזרת שמאל. גירודים של יובש.
יש תוספת אגוזים לסלט. תוכניות לסופ"ש. אני יודעת שאני במקום הנכון.
אפשר יהיה להגיד בקרוב - גם אני בחולמים. 'באק טו פלאן איי'
זיכרון מאהבה> הרצון לשתות את המוח של האדם שמולי עם קש.
י' אני חוזרת אליך מחר. כאן הוא אבא של ואני לא הבת של. כאן זה אחרת. אני כאן
יום ראשון, 17 באוקטובר 2010
איך את שותה? סוכר? סוכרזית?
מסוחררת משישי.
את הסט הירוק יש לי בערך מכתה י"א. קניתי אותו איזה יום אחרי הלימודים בסופר של יהודה המכבי. למה? אני לא באמת יודעת. זה קורה לי שאני צריכה פתאום דברים. מה לא ברור בלהצטרך סט תה לאירוח כשאת בת 16-17 ולשמור עליו שנים בארגז המקורי. למה ירוק? הקופסא מראה עוד 4 צבעים שונים באותו דגם. אני לא מצליחה להיזכר. יכול להיות שמרוב שלא יכולתי לבחור פשוט הרמתי קופסא והשלמתי בהכנעה עם הצבע שהיקום בחר. לפעמים הוא עוזר לי בהחלטות הרות גורל.
את רבקה פוטשבוצקי הכרתי דרך צביקה קנטור. היא משהו משהו.
את הבנות לא ראיתי לפני יום שישי. גם לא ממש דיברנו קודם. זה כמו מין חוסר ביטחון שמגן עלי ומציג אותי כסנובית. איך אני אסביר, איך בוחרים חומר גלם אנושי? מה הייתי אמורה בדיוק לעשות? אני בראש כבר רואה את העבודה ארבעה חודשים כל יום. ואף פעם לא היו להן פנים או שמות. פשוט ככה, חמש 'סוזן' בצבע לבן בבקשה. תודה.
החוט הירוק של הבלונים חיכה לי בגליל ענק בדירה הראשונה שעברתי אליה בירושלים. הוא לא עושה סימנים שהוא אי פעם ייגמר. לבחור שגר לפני באותו חדר קראו נועם.
השיא בעייני הוא השילוב של התענוג הוויזואלי (הצצה למאחורי הקלעים של אגם הברבורים בוורסיה קינקית וילדותית כאחד) והמתח והסבל הנפשי של תהליך הצפייה. אפקט מוחלש של מתקן בלונה פארק, רק שלא צריך להיחגר. אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לונה פארק. נזכרתי שהיינו בדיסני בתוך כוסות תה ענקיות שהסתובבו אה-לה-עליסה בארץ הפלאות. יש שם איזה קשר משהו. בעצם.
היה פיצוץ להגיד לאנשים "אל תגע/י! , זו העבודת אמנות שלי".
כשהלכנו ליעקב מפלסטיגלס בשביל הפרספקס אבא שלי נזכר בריחות מהילדות. אני דור שני לניאון ודור שלישי שואה. אסור לי לעולם לשכוח.
מילה טובה למגש- טס.
נשארו68% מחלקי הסט.
הקרן לעידוד המיצג גרפה סכום אדיר של 47 ש"ח וחצי.
עליתי הבוקר בהתרגשות גדולה לשנה ד' בבצלאל.
קוראים לי מיה ויצרתי מגש.
יום שבת, 16 באוקטובר 2010
יום חמישי, 14 באוקטובר 2010
יום רביעי, 13 באוקטובר 2010
הרצינות היא ממני והלאה
*הערות לשימוש מושכל בבלוג:
כמעט כל כותרת כאן היא לינק, גם כל מה שמסומן בכחול בטקסט.
ואת הדגים תוכלו להאכיל בלחיצת כפתור העכבר.
אם מאוד אהבתם תוכלו תמיד להגיב, ואם זה ממש שווה תוכלו לשתף את כולם בטוויטר בפייסבוק או אפילו במייל כשתלחצו על האייקונים האפורים הקטנטנים בתחתית הרשומה. תודה
יום שלישי, 12 באוקטובר 2010
יום שישי, 8 באוקטובר 2010
למה אף פעם אין שמאלה בתל אביב?
05:45
איך אני אוכל להעביר לכם את התחושה או הטעם. יש לי מין יובש כזה בכל חלל הפה הקידמי, במגע של הלשון עם השיניים ובשפתיים מבפנים. אכלתי בננה שהבשילה רק ב- 99%.
הערב כבר היה קצת קריר. עוד לא ראו פטמות וכל זה, אבל הצעיף נדמה משומש. עשן הציף את הסיבים הלבנים.
ישבנו אני וההיא. נו, זאתי. בכל אופן היא שיחקה ככה חופשי חופשי עם הירח. הורידה בעצמה לעצמה בלי עזרה של אף אחד. האזהרה ציינה שיש להשתמש בו תחת השגחה בלבד. ובאופן כללי הייתה תחושה, שלמרות שאנחנו קרובות לאלנבי לרוב האנשים היה עוד מצב רוח של אכפת. אהבתי לפרגן לה רטרואקטיבית, אבל אני יודעת שזה לא באמת מה שעזר.
אחרי, בסיבוב בכיכר, חשבתי על דבר מוזר. למה בחרו שלא לתרגם או לעברת את השם 'נודי'? ובמיוחד שזו עוד דמות לילדים.
יד שמאל קצת נתפסה לי, ועכשיו יש תמהיל של בחילת עייפות עם יותר מדי בננה בבת אחת. בחוץ כבר אור לבן.
בא לי לכתוב את המילה "מסמא", אבל הוא מזה לא.
ניסיתי לערבב בינה לבינה ללא הצלחה מרובה. כנראה שאחת ההיררכיות החזקות ביותר בחיים היא של מטפל-מטופל.
יהיה בסדר, סיננתי. "ירוק יותר ירוק" היא דירבנה בחזרה. נפגשנו כך. היה מה שהיה. תגיעו.
למרות כל הפגיעה באגו הכל ממשיך לתפקד. זה כנראה תהליך פנימי של פירמוט. כאב רוחבי במקום אורכי. היא פנויה לטפל בזה עכשיו כשאת הקטנים גירשו. והוא יוכל להיות שלי. או לפחות לנופף גם אלי מהחלון שבצד השני של כיכר העיר.
למה אני לא יכולה להחליט שגם לי מגיע?
יום שלישי, 5 באוקטובר 2010
הייתי רוצה לבוא יותר במגע
שמתי חלב מ'א'ושר בקפה וסוכרזית אחת.
שמתי חמש בנות בתנוחה לא נוחה. בניתי מגדלים באוויר. נשפתי על הקוביות ל-שש שש. תרגמתי לאנגלית משפטים שלמדתי בצה"ל.
'דה אסהוול הו וויל סטופ טיים ווז נוט איבן בורן ייט'
גם על מה שעוד לא קרה יש לי יכולת לבכות כמו חלב שנשפך. טיפות לבנות כבדות מתגלגלות לכיוון מרכז כוח הכבידה.
הפיזיקה מכניעה את הכימיה.
אתם כבר יודעים איך זה. האחרון שיוצא שיכבה את האור.
יום ראשון, 3 באוקטובר 2010
יום רביעי, 29 בספטמבר 2010
כשנירדם. ניפגש.
כשנירדם, ניפגש. כל העולם יתחלק לקבוצות. לפי הבד של הסדין. כל החברה שישנים על כותנה מיצרית, יפגשו באיזה מדבר. 100 אחוז כותנה ישבו על הדשא או סתם יסתובבו סביב עצמם בין מדפים בסופר ענק. האלה עם המצעים של הסאטן תקועים עכשיו יחד באיזו טירה איטלקית. דוגמא משובצת מאיקאה ישבו בצורה מסודרת על ספסלי עץ אורן, דוגמאות פירחוניות על כסאות כתר פלסטיק לבנים.
יום שני, 27 בספטמבר 2010
יום ראשון, 26 בספטמבר 2010
+ASSTIME
+
+
=
!!!
יש לנו כזה מתקן של מים בבית. ברז של קר וברז של חם.
אני שותה בקש מתוך הכוס תוך כדי שאני ממלאת אותה.
אנחנו בתחרות. מי מאיתנו הראשונה שתפסיד ותעלה על גדותיה
פואטיקה אינפנטילית, הכל נראה טוב יותר באור של הפלאפון.
יש בטעם דבש ויש את הדבש עצמו.
היה נדמה לי שקרץ לה, אך לא בעיניו.
כתף אחת 'ווז דיס-לוקייטד' והשנייה הייתה לי לנחמה.
"You know someone said that the worlds a stage"
http://www.snunit.k12.il/shireshet/ שירה עברית ברשת
+
http://www.youtube.com/watch?v=edRnjGPJGo0
=
אגי משעול/ האם את בודדה הלילה
ולמי שיש אומץ הנה גרסה שוברת לב http://www.youtube.com/watch?v=8BSt6rZ90HU
יום חמישי, 23 בספטמבר 2010
אושפיזין.
הסנדל הולך יחף ואילו ביתו מטופפת לה בחדרי בנעלי עקב שחורות כפחם הנה והנה.
היא הגיעה כמעט במקרה, כבר הספיקה לפרוע את שערה, להצית לעצמה סיגריה ולהתייצב בזוית נוחה מול החלון שפונה אל החצר הפנימית.
בפיה תלונות וקובלנות על כל העולם, וגם על אשתו, שתחייה.
בכל תקופת הכרותינו היא לא הייתה נאה כל כך בעיניי. כאילו שממסר פנימי אצלה הופך כל כעס וחמה לברק ואור. למרות הגזרה המשונה, נראה שהיום נוח לבגדים שעל גופה. הבדים מוצאים את מקומם על קיפולי השומן בגזרתה בצורה מושלמת. ההבדל בין כיסוי לגילוי. תפנית אופנתית שהיא אינה אלא ניצחון טכני. קרוב לוודאי חד-פעמי.
שיערה מקיף את ראשה כהילה כהה ומסתורית. קשה לי להביט בה לאורך זמן, היא עומדת בזוית מסנוורת, וגם ככה אני עסוקה.
גזר הדין שבפיה אינו מחדש לי דבר. וכשהיא איננה מולי קיומה נטול בספק. מוזר שהיא כאן פתאום,זה זמני.
היא מהנהנת בהסכמה כשאני מדקלמת בביטחון את דברי הגנריים. חוזרת על מטאפורות שהן לחם חוקי למול כאב העולם ורכילות שאינה עסיסית דיה. עיניה מתמלאות דמעות של הבנה והשלמה, היא לא בוכה. בא לי תפוח. יש לי תחושה שהסצנה הזו תחזור על עצמה שוב ושוב עד שאחת משלושתינו תאלץ לשקר.
כתיבה שאינה יוצרת. לא בטוח שזה אפילו מוצא חן בעייני.
- - -
חברים חדשים מספר הפרצופים שואלים שאלות לעניין שאינן לעניין. מה בין צנזורה לבין טעם טוב הייתי שואלת. אולם אני מעדיפה להישאר זו שעונה ונענה.
מועדים לשמחה. מיה
יום שבת, 18 בספטמבר 2010
יום חמישי, 16 בספטמבר 2010
מצב רוח בצבע פיסטוק
כמה חוויות שהייתי רוצה להפוך להמלצות ממוקדות > בא לי לפרגן אל תפריעו
זהו אינו מדור פרסומי * המציג אינו רופא
בשר "מרינדו" זו חווה לגידול בשר מהגולן שפתחו לאחרונה סניף תל אביבי ראשון במיקום לוהט על ז'בוטינסקי פינת ככר המדינה (צמוד לסניף בוטיק סנטרל שבו עמלתי בפרך) (מה שהיה קצביה לא רעה בכלל מלכתחילה, שם גם טמנתי ידי בצלחת לא אחת(. בשר טרי ארוז בוואקום, אפשרות להזמין כל מיני פינוקים וגם פירות ים וחטאים קפואים אחרים. תגידו שאני שלחתי אתכם ותזמינו אותי לטעום איך יצא.
מסג' ונוף עשינו מה שקוראים אותו יום בספא. היה נורא. כלומר, היה נורא לחזור למציאות וללכת הביתה. מה שהפתיע היה הגג הדיסקרטי של מלון קרלטון. אותי מעך בחור בשם עומר (89% שככה קוראים לו, נכנס לי קצת שמן מסז' לאוזן...), והמבט המזוגג שהיה לבנות בעיניים הראה שגם שאר אנשי הצוות מיומנים לא פחות. פשוט לחתוך מהכל ולהתערבב עם קצת שמש ואווירת אוליגרכים. הלאה החיים הפשוטים תחי ההדחקה והאסקפיזם!
זיכרון זה דבר חמקמק ביותר. בייחוד זיכרונות כאלו מפלסטיק של מצלמה, דיסק-או-קי או מחשב. אחרי שחזרנו מחופשה מטריפה בת 4 ימים של השטיחון המעופף בדקה ה99 לבולגריה (היא הטורקיה החדשה) המצלמה הוציאה לשון וסירבה בכל תוקף לספק הוכחות למה שהלך שם. כל הבכי שבעולם לא עזר, אבל אם לא תייגנו את עצמינו זה אומר שבכלל לא נסענו. החברה ב'ריקאבר' לא נראו מודאגים ותוך 5 שעות כבר הודיעו לנו בטלפון שנבוא לאסוף את הקבצים כי יש תמונות שכדאי למחוק שוב ומהר :)
ועכשיו לחצו על כותרת הפוסט וגשו למראה הקרובה ביותר לעשות 'ליפסינק'
+ תשמרו לכם פנוי את יום שישי ה24 לחודש, אתם מוזמנים שלי אישית ליריד "מינט" לתקליטים בשסק בת"א
פרטים בהמשך
יום ראשון, 12 בספטמבר 2010
יום שישי, 10 בספטמבר 2010
עוד רשימה
כמה דברים שאומרים שאתם בעניינים >
תמימות שוב באופנה
שכמיות
שובו של הטלפון הקווי
קינוחים עם ג'לי
לכל מקום בילוי שמכבד את עצמו יש רדיו אינטרנטי צמוד
הצבעים הנכונים לעונה הם סלמון, אפור וירוק זית (בעדיפות לגווים שקופים)
הערים הגדולות בעולם מתנהלות דרך קרייגס' ליסט, יש שם אפילו עמוד ל-west bank!
בלוגים זו עדין פלטפורמה מצוינת לפניה חד צדדית למציאות
וגם יש לי תחושה שעוד מעט יהיה שוב מקום של כבוד לפיטנגו.
ויש האומרים-
"בשעות הקטנות קורים דברים גדולים"
תשע"א הא?!
החלטות שנה חדשה זה דבר שדיי מועד לפורענות אם אתם שואלים אותי. עצם הרצון לעצור ולהציב מטרות מחדש אמנם נשמע נכון על הנייר אבל בינינו עדיין לא התחלתי לטפל ב"וויש ליסט" משנה שעברה וגם לא מזו שלפניה.
הבה ניגש למלאכה:
> להתמיד כראוי בדברים הסיזיפיים בחיים. בעיקר הפיזיים. כי ככה זה.
> להיות חברה טובה
> לאגור אומץ ולהצמיח זוג ביצים מברזל. הן לחיי האישיים והן לחזית האמנות.
> לעמוד בהבטחתי להקים פינת תבלינים במיני מרפסת הירושלמית החדשה שעומדת לרשותי
> לזוז הרבה יותר
> לקרוא המון
> להמשיך לאזן את הג'אנק בתרבות גבוהה ביחס של אחד לשתיים לפחות.
שנה בריאה. השראה. העצמה, העלמה (ע') והשלמה (א'). תודה.
יום שלישי, 7 בספטמבר 2010
יום ראשון, 29 באוגוסט 2010
יום רביעי, 25 באוגוסט 2010
אם משהו כתוב בכחול זה אומר שזה לינק
"כיצד תדעו שהריבה מבושלת כדבעי? הניחו כפית של ריבה חמה היישר מהסיר המהביל על צלחת קפואה וחכו. אם לאחר שתי דקות הריבה עדיין נוזלית, המשיכו לבשל. אם היא נקרשה - פרסו את הלחם והחילו לחגוג"
יום שלישי, 24 באוגוסט 2010
"אופי זה לכונפות" (ציטוט מחולצה בשוק בצלאל)
מי היה מאמי-מן???
אז ככה. חוץ מלהתלהב מהמחסום כתיבה *שקר כלשהו* שכביכול תקף אותי. אני שוב בקטע של וופלים.
בפלים, וופלות, בלות, וופלים. איך שאתם מוצאים לנכון.
זה התחיל בצבא (כמו כל הדברים הרעים) ותוקף אותי עד עצם היום הזה. גלים גלים.
האמת שהייתם צריכים לראות את זה בא. באחת הדירות שראיתי בעודי משוטטת ומנסה למלא את הרעב לנדלן בעיר הקודש זוג שותפים פוטנציאלי פתח לי את הדלת לדירה שהייתה ריקה לחלוטין. "תדמייני את זה עם דברים, כן?" הם דיברו כאילו מתוך שינה. הם ישבו במה שלימים יקרא הסלון, על הרצפה הבהירה וסביבם מטעמים. אני זוכרת במדויק- שרוול 100 כוסות פלסטיק חד פעמיות, בקבוק נסטי אפרסק (!), בקבוק תפוזים וחבילת מנעמים מצופים. מהמשפחתיות האלה.
רק אחרי כל הקישקושים (ובו בזמן שעוד 4 בנות נואשות שכמותי פקדו את הנכס) הבנתי- הם הציעו לי ממרכולתם, אך לא הגישו פירור. נסיתי להיות חיננית במשך 20 דקות בעוד הבחורה מסבירה על איך כייף יהיה איתם ומנשנשת מהצד מהחבילה שהייתה רחוקה ממני שנות אור והבחור ההזוי לא הפסיק לשחק בעצבנות בחבילת הכוסות שלא שיתפה איתי פעולה ונשארה אך ורק אצלו.
בערך מאז אני צמאה ורעבה. לוופלה ומיץ. תאמינו או לא.
to reach the untraceable
ואז, היום (בוקר בהיר ולח אחד), בסופר, עשתה לי עיניים חבילת מן. פרווה, חיטה מלאה ושוקולד. לא בשבילכם. בשבילי. 200 גרם, נבלעו תוך חצי יום, רק בשביל השקט הנפשי ככה, אתם יודעים.
אנד דיס איז פור דה פיפל אברוד>>>
יום שבת, 21 באוגוסט 2010
מצב רוח נקודות עקשני
גבינה בולגרית. מחסום כתיבה. מעברי גבול. מתקני אקסטרים. לראות מבעד לרשת.
מדידות. שיחות ממתינות. עוגות רטובות.
זה לא שיזוף :) זו פריחה... ליבלוב של ממש
יום שבת, 14 באוגוסט 2010
יום שישי, 13 באוגוסט 2010
יום ראשון, 1 באוגוסט 2010
Juxtaposition , סנדלי מדוזה, מצבי רוויה וגעגועים לעזריאלי
"שני אנשים יושבים על הדלפק בתוך בית קפה שנמצא בקומת הכי עליונה של הקניון, אחד מהם פונה לשני ואמר לו : יש פה זרמי אוויר מאוד מוזרים ליד הבניין, רוצה להתערב שאני קופץ מהחלון ולא קורה לי כלום ? הוא הולך לחלון קופץ ממנו וכעבור כמה דקות הוא נכנס שלם ובריא בכניסה של בית הקפה, הבחור השני נדהם והוא בעצמו איש שמאוד אוהב אתגרים ודברים מיוחדים, הוא ניגש גם אל החלון וקופץ. הוא נפל על המדרכה ומת. הברמן פונה לאיש הראשון שקפץ ואומר : "סופרמן, אתה מזה דפוק כשאתה שיכור!"
את ההגיגים אני אשאיר כרגע לעצמי. תערוכות סיום הן כנראה דבר רגיש והאמת היא שכבר מעכשיו מעיבה עלי התחושה שאני "הבאה בתור"...אבל אין סיבה לחסוך ממכם את הדימויים הנבחרים מראש ההר. להצצתכם אודה:
דין ו- דברים מהעת האחרונה >>> אס אם אסים כפי ששלחתי לביתי
פארמינדס ספר "אחת" בקול רם.
הגעתי למסקנה שאם אני עד הסוף מבינה כנראה שמשהו לא בסדר.
"מפאקמן ועד באבלס- עיגולים ומהלכים במרחב הוירטואלי בראי הזמן"
הריח של האלהאש כמעט בלתי נסבל. (ע'). סוף לעצירות, אין.
פיטנגו, פלמינגו. חיות אחרות.
"רישום שלאחר מעשה". עבודת אמנות שלא עובדת. (לא ג'ודו אלא קארטה) ARTRA
(מפולנית:) לדאוג= אהבה. טו טייק קר- וגם- טו וורי
לשיעור הבא יש לקרוא עד עמוד 69 ועד בכלל בכתבי יואל הופמן.
במיטבי, לא. אני. מ-0 ל-100 ומכל הבא ליד. פליי מי טו דה מוווווווווווווווווווווווווווווווווון
ופתאום אני נזכרת באיזה אחד, סגל שמו. ואולי זה לא קשור בכלל אלי. אבל מגיעה לו אהבה. לכולם מגיעה.