בא לי שמליון קוראים/צופים/איש ירצו לדעת מה קורה לי בקודקוד. שירצו להגיב, שירגישו שהם חייבים. שייצרכו אותי. שייצטרכו אותי. בלי שום סיבה מובנת מאליה. זה לא סתם תשומת לב או אהבה, זה הרבה מעבר לזה. סוג של שיגעון גדלות. זו הבלונדית הפנימית שבי מדברת אליכם, או אולי המולטית השופעת.
שלא תבינו לא נכון. זה לא שאני לא כותבת. אני רוב היום מול המחשב עסוקה בלהיות עסוקה בדברים אחרים מהלימודים שאני אמורה לעשות. זה שפשוט הצנזור הפרטי שלי עובד שעות נוספות. אני אפילו לא טורחת למחוק. אלפי אי-מיילים נשמרים כטיוטות שלא יישלחו לעולם. רשומות שלא פרסמו עדיין ממתינות להגאה אחרונה ותמונות עוברות מפולדר לפולדר, מחליפות ידיים שמות וכותרות אבל לא רואות אור יום.
אני בעיקר מעבירה את הזמן בהירהור נוגה על איך שהזמן עובר מהר ואני לא מספיקה כלום ולא עומדת ביעדים. אני עכשיו גם מאוד עסוקה בהחלטות חיים גורליות חסרות משמעות ובתוכניות בלתי נתנות למימוש. עבר-הווה-עתיד, או אם תרצו הווה מתמשך. מדי פעם תוקפת אותי בחילה, לא פלא: אתמול אכלתי יותר מדי שוקלדות קטנטנות של הרשי (מהדורת וולנטיין חגיגית) והיום טחנתי באדיקות מופתית מיני עוגיות אוריאו פיציות. זה מדהים, אני קונה פחות כמות ביותר כסף והאריזה הקנטונת הזו או הצורה הסופית של המוצר באמת עושה לי הבדל בטעם בתוך הפה. יכול להיות?
אויש ויי, למה למה למה לא נשארתי לעבוד מ-9 עד 5 כל יום במשרד הביטחון?... גם ככה לתחת שלי יש צורה של כסא ואני רובצת ובוהה אל אלוהי המסך רוב שעות היום. לפחות הייתי מוציאה מזה משכורת מינימום או משהו והיה לי תמיד את מי להאשים. (אני מודעת לכך שהבלוג שלי הופך להיות קשה לקריאה מיום ליום, מילא המזג אויר והמיים שבברז הקנדי שלי הפכו אותי לדרמטית מאי פעם אבל אין סיבה שתסבלו ממצבי רוח פילוסופיים כמוני. הפוסט הבא יהיה מלא תמונות. מלא. מלא.)
יום שבת, 6 בפברואר 2010
יום שני, 1 בפברואר 2010
פוסט מאוד אינפורמטיבי אבל חסר תוכן ממשי
כאילו, החיים, זה קשה והכל. אבל זה בא לי די בטבעיות.
יוצא שאני כותבת כל מיני שטויות למחשב ולא מפרסמת. הכל עוצר באיזו נקודת שיא של פוטנציאל בילתי ממומש. איזה מונח מעצבן.
היום החלטתי להתחיל את השבוע ואת החודש בהתחלה. רכשתי כרטיס חופשי חודשי ואני מתכננת לכבוש את העיר. לקחת את הקרונית או המטרו עד לקצה ופשוט לרדת בכל תחנה לעשות סיבוב ולהמשיך. כבר עכשיו אני יכולה לתת טיפים חמים ביותר לכל מה שקורה ברחוב שלי והגיע הזמן לחקור יותר רחוק. אבל לפני כל זה צריך לאכול טוב, אז פתחתי את השבוע בסיבוב באיזור שהוא כמו שוק עם כל החנויות לירקות פרות בשר דגים מצרכים וכדומה (קנזינגטון מרקט). הרגשתי מאוד בעניינים, עוברת במהירות מבסטה אחת לשניה. מנסה להשוות את מחירי הירקות. עושה את עצמי מבינה.
הפירות והירקות מאוד יקרים כאן כך שה-6 נקניקיות שקניתי להיום בערב (אני וגווינדאף קבענו לדינר דירתי) עלו פחות מכמה עלי חסה, עלי תרד ובצל ירוק. מלפפון עוד לא קניתי או אכלתי כאן למען האמת, הם ענקיים ועולים כמו מניות בבורסה והייתה שמועה שהם חסרי טעם. הפינוק האמיתי מבחינתי זה שתמיד יש לי במקרר איזו שטות. אוכמניות טריות (רק 2 דולר לחבילה!), בלו ציז' דיפ (אוי, איזה זיכרונות מימי וושינגטון המושחטים) או אפילו סתם לחם ממש מפנק. אפילו החבילת בייקון הענקית שיש בקפיא (3 דולר! זה כמו בחינם!) פשוט גורמת לי להרגיש טוב. גם בה טמון הפוטנציאל הבלתי ממומש לארוחת בוקר מושחתת כמו שצריך.
בסופשבוע הבא אנחנו מתכננים לארח מסיבת חנוכת דירה (יש בדיוק 4 מוזמנים מ"הצד של הכלה"). לא מתוכנן אירוע גרדיוזי אבל זה בהחלט נתן לנו בוסט לסדר את כל השטויות ולארגן פתרונות יצירתיים. אתמול בלילה תלינו במפתיע 4 וילונות ומראה גדולה ועכשיו הסלון מרגיש כבר בייתי (אפילו קצת יותר מדי מבוגר). זה אינסופי, תמיד אפשר לשדרג עוד ואני מתכננת לסור שוב לאונסט אד'ס ולרכוש זבל דקורטיבי ואולי גם איזה עציץ מפלסטיק לכניסה. בכלל, אני פשוט צריכה להציע את שרותי כקניינית אישית. אני מוכנה"לעשות" לאנשים סופר בכל רגע נתון. יש לי סבלנות ויש לי טעם טוב. ואני צנועה.
אני באמת מאמינה שיש לי את היכולת לראות את הפוטנציאל הגלום בכל דבר. כל פריט נראה לי הצעה להתחלה של רעיון גדול יותר. כל אביזר יכול להיות פרופס במופע. תבלין הוא הצעה לתבשיל, כל בגד תחפושת מטורפת, כל קרש הופך למדף או שפשוט עדיין אין עליו ציור, כל זבל אפשר להפוך ליהלומים.
כשאגדל אני אוכל לטוות זהב מקש טהור ובתמורה אתן את הילד הראשון שלי לעוץליגוץלי!!!
יוצא שאני כותבת כל מיני שטויות למחשב ולא מפרסמת. הכל עוצר באיזו נקודת שיא של פוטנציאל בילתי ממומש. איזה מונח מעצבן.
היום החלטתי להתחיל את השבוע ואת החודש בהתחלה. רכשתי כרטיס חופשי חודשי ואני מתכננת לכבוש את העיר. לקחת את הקרונית או המטרו עד לקצה ופשוט לרדת בכל תחנה לעשות סיבוב ולהמשיך. כבר עכשיו אני יכולה לתת טיפים חמים ביותר לכל מה שקורה ברחוב שלי והגיע הזמן לחקור יותר רחוק. אבל לפני כל זה צריך לאכול טוב, אז פתחתי את השבוע בסיבוב באיזור שהוא כמו שוק עם כל החנויות לירקות פרות בשר דגים מצרכים וכדומה (קנזינגטון מרקט). הרגשתי מאוד בעניינים, עוברת במהירות מבסטה אחת לשניה. מנסה להשוות את מחירי הירקות. עושה את עצמי מבינה.
הפירות והירקות מאוד יקרים כאן כך שה-6 נקניקיות שקניתי להיום בערב (אני וגווינדאף קבענו לדינר דירתי) עלו פחות מכמה עלי חסה, עלי תרד ובצל ירוק. מלפפון עוד לא קניתי או אכלתי כאן למען האמת, הם ענקיים ועולים כמו מניות בבורסה והייתה שמועה שהם חסרי טעם. הפינוק האמיתי מבחינתי זה שתמיד יש לי במקרר איזו שטות. אוכמניות טריות (רק 2 דולר לחבילה!), בלו ציז' דיפ (אוי, איזה זיכרונות מימי וושינגטון המושחטים) או אפילו סתם לחם ממש מפנק. אפילו החבילת בייקון הענקית שיש בקפיא (3 דולר! זה כמו בחינם!) פשוט גורמת לי להרגיש טוב. גם בה טמון הפוטנציאל הבלתי ממומש לארוחת בוקר מושחתת כמו שצריך.
בסופשבוע הבא אנחנו מתכננים לארח מסיבת חנוכת דירה (יש בדיוק 4 מוזמנים מ"הצד של הכלה"). לא מתוכנן אירוע גרדיוזי אבל זה בהחלט נתן לנו בוסט לסדר את כל השטויות ולארגן פתרונות יצירתיים. אתמול בלילה תלינו במפתיע 4 וילונות ומראה גדולה ועכשיו הסלון מרגיש כבר בייתי (אפילו קצת יותר מדי מבוגר). זה אינסופי, תמיד אפשר לשדרג עוד ואני מתכננת לסור שוב לאונסט אד'ס ולרכוש זבל דקורטיבי ואולי גם איזה עציץ מפלסטיק לכניסה. בכלל, אני פשוט צריכה להציע את שרותי כקניינית אישית. אני מוכנה"לעשות" לאנשים סופר בכל רגע נתון. יש לי סבלנות ויש לי טעם טוב. ואני צנועה.
אני באמת מאמינה שיש לי את היכולת לראות את הפוטנציאל הגלום בכל דבר. כל פריט נראה לי הצעה להתחלה של רעיון גדול יותר. כל אביזר יכול להיות פרופס במופע. תבלין הוא הצעה לתבשיל, כל בגד תחפושת מטורפת, כל קרש הופך למדף או שפשוט עדיין אין עליו ציור, כל זבל אפשר להפוך ליהלומים.
כשאגדל אני אוכל לטוות זהב מקש טהור ובתמורה אתן את הילד הראשון שלי לעוץליגוץלי!!!
יום ראשון, 31 בינואר 2010
יום חמישי, 28 בינואר 2010
יום רביעי, 27 בינואר 2010
יום שלישי, 26 בינואר 2010
כל הטעויות זה במקור

אספירציות. לא יודעת איפה להתחיל ואיפה דבר אחד נגמר.
חשבתי בהקשר של סאונד על משהו שהוא רב-ערוצי, מולטי-צ'נלס ואז עברתי לחשוב שוב על פיצול אישיות. לשמוע את עצמי במונו או בסטריאו. מי בכלל קורא את השטויות האלה ולמי יש כוח להיות כל הזמן כל כך רפלקטיבי על החיים ועל כל דבר קטן.
עכשיו שלוש וחצי בבוקר. זה לא שאני לא נרדמת, פשוט עוד לא הלכתי לישון.
ממש לפני שנסעתי הייתה תקופה מטורפת של אנרגיה ואנשים סביבי כמו מגנט. הלכתי על האויר, הדם בעורקים שלי תסס. כשהגעתי היה "הלם החדש" והיי של התרגשות ואנרגיות לקראת הבאות. הסופש האחרון התאפיין בעיקר בניסיונות אינסופיים לריכוז בלימודים ולהעלאת המורל אחרי שנמאס לי מהבדיחה הזו. והלילה. הלילה אני שוב כאילו נורא מתרגשת מבפנים. אני לא מרגישה שקרה משהו ספציפי שיצר אצלי את ההדף הזה. הדברים שכרגיל מעניינים, משמחים או מרגשים אותי מתגלים סביבי לעיתים תכופות מספיק לטעמי. אני גאה בניסיון המתמיד שלי להתגבר על הפער והחסכים, אבל אני לפעמים לא אוהבת את כל ה"אנושיות הזאת" שיש בי. אניגם רגילה וגם מיוחדת וגם סתם וגם מכוערת וגם יפה וגם וגם וגם.אניגם.
אולי זו לא התרגשות אמיתית, יותר כאב בטן פנימי, מרוכז.
אני כאילו לא בנויה לעולם הזה בעצם. אני בבופה ענק. "תקחי מה שאת רוצה ילדה". מציעים לי הכל אבל כדי לטעום אני צריכה לקחת וכדי לקחת משהו צריך לבחור. כשזו חנות של הכל בדולר זה נורא ואיום מבחינתי, אז איך זה (מ)רגיש כשמדובר בחיים עצמם.
צריכה להפסיק לפחד מרעיונות ולהתחיל ליישם אותם. בכלל, חסר הרבה במימד הפיזי של הדברים בחיים שלי. לשבת לכתוב זה כמעט קל לי מדי. אף פעם לא נגמר לי מה להגיד. אני מבקשת שקט.דממה, כשתקראו לה היא תתפוגג.
(כן, אני דרמה קווין מרחוב קווין)
יום ראשון, 24 בינואר 2010
טכנולוגיה בגרוש
המוח שלי עמוס מהרגיל ונראה לי שמהקור קפא לי איזה פיוז במנגון סדר העדיפויות.
אין ספק, תקף אותי שבר עמוק, אפילו לא בא לי דונאט (לא, זה שקר. תמיד בא לי דונאט)
לא, אני לא בדרך חזרה, אבל סתם קשה לי בלימודים ועם האנגלית ולא ברור לי איך או למה אני אמורה לשבת בחדר וללמוד כשיש סביבי עיר שלמה שאני לא מכירה. ושלא מכירה אותי.
מה שכן מתברר לי יותר ויותר זה הטירוף של האינטרנט והסקייפ וכל זה. גם בשיעור פרופורמנס דיברנו כאן על המושג "טלפרזנס" שזה בעצם כל מה שמיישם נוכחות אנושית שהיא מעבר לפיזית (החל בפיתום ובליפסינקיינג וכלה בשיחות ועידה עם טכנולוגיות מתקדמות). ארי וגויינאפ (זה השם של השותף שלי, הוא גם עונה לגאנדולף..) הפנו אותי לתחום של דיילודילדוניקס(?) שמדבר על הטכנולוגיות של סייבר סקס וסייברקינטיקס. האמת, גאוני! יש אפילו חולצה שיש בתוכה חיישנים ואפשר לשלוח חיבוקים ומישושים באמצעות ס.מ.ס
מעניין אם בעתיד ניתן יהיה לעשות הסבה לאמנות של כל הטכנולוגיות האלה. תארו לכם תערוכה שבה אתה נדרש ללבוש בגדים מיוחדים ומול תמונות מסויימות עושים לך נעים או דיגדוגים ומול איזה פסל פתאום צובטים לך בתחת.
יש עתיד!

שימו לב> רק א' יכול היה למעוך אותי כל כך יפה!
(טיפ לנוסעים לקנדה: כאן צריך לשתות את המשקאות החמים מהר אחרת הם נהיים משקאות קרים). תודה.
יום שישי, 22 בינואר 2010
הסתכלתי הרגע ועכשיו בדיוק אפס מעלות. שווה.
אני מנסה תמיד לחשוב על האנשים שקוראים את מה שאני כותבת. הרבה פעמים גם כשאני חושבת ולא בהכרח כותבת אני כאילו פונה לקהל, לרבים.
ונדמה לי שיש לי בראש איזושהי הגדרה למושג של 'האחר' הפנימי שלי שהיא של רבים. אני מבדילה את עצמי מהסביבה כיחיד מול רבים. זה מין ערבוב של פסיכולוגיה בגרוש עם סיפור חנוכה וקצת גם המשך לכל הקטע שיש לי עם המראה.
אני אולי אנסה לעשות כאן אזושהי עבודה עם מראה. זה מזה מגעיל בעיניי- כל כך לעוס וברור וכזה דימוי זול ושחוק. אבל זה מה שהופך את זה לכל כך שווה את המאמץ. להזיע (מבפנים, במוח) על לנסות "להביא אותה" במראה בדרך אחרת.
(כרגע אני בעיקר עדיין מנסה לשכנע את עצמי).
לעבוד קשה. ללמוד קשה. לבלות קשה. לחגוג קשה. לנקות קשה. להקשיב קשה.
קשה של לחם. מיים קשים. קשה בכף רגל. לא קשה זה לא בהכרח קל.
פינת הדונאט השבועית: אני שמחה להציג את פינת הדונאט השבועית שבה כל פעם אני אדגום עבורכם, שמונת קוראי הנאמנים, את המאפים העגולים ותמימים למראה שמתגלגלים כאן ברחובות טורונטו. הפינה באדיבות זוג התורמים הפילנתרופי לולי ודוויד שרכשו עבורי כרטיס לרשת טים הורטונס שפרשה עלי את חסותה ומציעה בכל פינה שלישית של העיר לחסום את עורקיכם כמעט בחינם (=פחות מדולר לדונאט, שלא תגידו לא שלא אמרו לכם).
עד כה נדגמו בקפידה שלושה מוצרים של הרשת ולהלן הממצאים:
דבר ראשון כמו סתומה הזמנתי את מה שבתצלום הפוסטר הענק שתלוי על קירות הרשת (זה זה שבתמונה למטה). מכיוון שעברו שבועיים (!) נותר בי רק זיכרון קלוש של מתיקות ופריכות. היה מילוי של מין קרמל שחולק בצורה לא שווה בכיס המאפה וששאלתי את אפשר לחמם דבר כזה הסבירו לי שזה יהרוס את איך שנראה הציפוי. (תזכורת לעצמי: לקנות ולחמם אחד לבד. זה שידרוג על בטוח). המוצר השני סיקרן אותי בזכות הנגישות שלו. מדובר ב"טים ביט'ס". יענו החתיכות שנפלו מהאמצע של הדונאט המקורי. אין לי מושג אם זה נכון. הצד הרומנטי שבי היה רוצה לחשוב שכן. העניין הזה מאפשר לדגום מגוון רחב של מיני חתיכות. השורה התחתונה היא שלא משנה אם תזמינו 4 או 6 או 20 (ממש כמו נאגטס) אין מצב שזה מספק.
(תזכורת נוספת: ראיתי אנשים מסתובבים כאן עם מין קופסת קרטון מיוחדת למוצר הנל. אדאג למענכם לברר במה מדובר).
שלב המחקר האחרון בוצע לפני מספר שעות: אכלתי דונאט של "סאוור קרים" כלומר שכנראה יש בתוך הבלילה איזשהו אלמנט של חלב או יוגורט. זה דונאט הרבה יותר דחוס מהרגיל (אבל הוא לא גדול, אולי שאלת מחקר נוספת היא לגבי הכמות ולא האייכות...). היה ממש לא רע. אפילו להפך.
שוב, אני בזמן האחרון בעד להכניס הרבה דברים למיקרוגל (או כי קר כאן או כי המיקרוגל חדש בדירה או שניהם) אבל מדובר בהחלט בציון של 9 מתוך 10. תמיד ידעתי שיש לי טעם טוב!
(הישארו עימנו לדגימות הבאות: אגף המלוחים (בייגל זה הסבא של הדונאט) ואגף המצופים והממולאים (או בשמו המלא: מי מפחד מהקרם העשיר שבפנים?))....
ונדמה לי שיש לי בראש איזושהי הגדרה למושג של 'האחר' הפנימי שלי שהיא של רבים. אני מבדילה את עצמי מהסביבה כיחיד מול רבים. זה מין ערבוב של פסיכולוגיה בגרוש עם סיפור חנוכה וקצת גם המשך לכל הקטע שיש לי עם המראה.
אני אולי אנסה לעשות כאן אזושהי עבודה עם מראה. זה מזה מגעיל בעיניי- כל כך לעוס וברור וכזה דימוי זול ושחוק. אבל זה מה שהופך את זה לכל כך שווה את המאמץ. להזיע (מבפנים, במוח) על לנסות "להביא אותה" במראה בדרך אחרת.
(כרגע אני בעיקר עדיין מנסה לשכנע את עצמי).
לעבוד קשה. ללמוד קשה. לבלות קשה. לחגוג קשה. לנקות קשה. להקשיב קשה.
קשה של לחם. מיים קשים. קשה בכף רגל. לא קשה זה לא בהכרח קל.
פינת הדונאט השבועית: אני שמחה להציג את פינת הדונאט השבועית שבה כל פעם אני אדגום עבורכם, שמונת קוראי הנאמנים, את המאפים העגולים ותמימים למראה שמתגלגלים כאן ברחובות טורונטו. הפינה באדיבות זוג התורמים הפילנתרופי לולי ודוויד שרכשו עבורי כרטיס לרשת טים הורטונס שפרשה עלי את חסותה ומציעה בכל פינה שלישית של העיר לחסום את עורקיכם כמעט בחינם (=פחות מדולר לדונאט, שלא תגידו לא שלא אמרו לכם).
עד כה נדגמו בקפידה שלושה מוצרים של הרשת ולהלן הממצאים:
דבר ראשון כמו סתומה הזמנתי את מה שבתצלום הפוסטר הענק שתלוי על קירות הרשת (זה זה שבתמונה למטה). מכיוון שעברו שבועיים (!) נותר בי רק זיכרון קלוש של מתיקות ופריכות. היה מילוי של מין קרמל שחולק בצורה לא שווה בכיס המאפה וששאלתי את אפשר לחמם דבר כזה הסבירו לי שזה יהרוס את איך שנראה הציפוי. (תזכורת לעצמי: לקנות ולחמם אחד לבד. זה שידרוג על בטוח). המוצר השני סיקרן אותי בזכות הנגישות שלו. מדובר ב"טים ביט'ס". יענו החתיכות שנפלו מהאמצע של הדונאט המקורי. אין לי מושג אם זה נכון. הצד הרומנטי שבי היה רוצה לחשוב שכן. העניין הזה מאפשר לדגום מגוון רחב של מיני חתיכות. השורה התחתונה היא שלא משנה אם תזמינו 4 או 6 או 20 (ממש כמו נאגטס) אין מצב שזה מספק.
(תזכורת נוספת: ראיתי אנשים מסתובבים כאן עם מין קופסת קרטון מיוחדת למוצר הנל. אדאג למענכם לברר במה מדובר).
שלב המחקר האחרון בוצע לפני מספר שעות: אכלתי דונאט של "סאוור קרים" כלומר שכנראה יש בתוך הבלילה איזשהו אלמנט של חלב או יוגורט. זה דונאט הרבה יותר דחוס מהרגיל (אבל הוא לא גדול, אולי שאלת מחקר נוספת היא לגבי הכמות ולא האייכות...). היה ממש לא רע. אפילו להפך.
שוב, אני בזמן האחרון בעד להכניס הרבה דברים למיקרוגל (או כי קר כאן או כי המיקרוגל חדש בדירה או שניהם) אבל מדובר בהחלט בציון של 9 מתוך 10. תמיד ידעתי שיש לי טעם טוב!
(הישארו עימנו לדגימות הבאות: אגף המלוחים (בייגל זה הסבא של הדונאט) ואגף המצופים והממולאים (או בשמו המלא: מי מפחד מהקרם העשיר שבפנים?))....
יום רביעי, 20 בינואר 2010
411
עשיתי כביסה, אם כי נדמה שאולי ויכול להיות שאי-אילו דברים מעט התכווצו.
היום הלכתי ברגל כשיורד עלי שלג. לא היה לי אפילו איך איך להסביר להם כמה זה קשה לי ומוזר לי. מצד אחד היה לי קר וקצת קפאתי והמשקפיים התמלאו מיים ורציתי שכבר נגיע לחוף מבטחים, מצד שני כל הזמן התחשק לי לעצור, לנסות לתפוס את הפתיתים עם הידיים או לפתוח את הפה ולחכות שיפלו לי ישר על הלשון וגם התחשק לי ממש לצלם.
מבחינת דיבור האנגלית שלי מאוד שוטפת. אני משתתפת חופשי בשיעורים ופשוט אין לי סבלנות לשחק אותה ביישנות כשעומד לראשותי כל כך מעט זמן. ניסיתי כבר כמה פעמים לספר בדיחות בשיעור או להעיר הערה שתצחיק קבוצה גדולה של אנשים ועד כה זה הצליח מעל ומעבר למצופה. לא ברור לאף אחד מה המקור של המבטא שלי והחיקוי של המבטא בעיברית שאני עושה באמת מוצלח (דו יו וואנט דד סי פרודקט?ואי נוט? ג'אסט פור יו, איי גיב יו סייל!). אני אנסה להרכז ולנסות להבין באיזו שפה אני חולמת (ספרדית?!http://www.youtube.com/watch?v=WWgs_aAsYd4) אבל מה שכן נדמה לי שהצחוק שלי והסאונדים האחרים שאני עושה (כל מה שנכלל תחת אנחות וכדומה...) ישאר תמיד בעיברית. מה דעתכם?
היום הלכתי ברגל כשיורד עלי שלג. לא היה לי אפילו איך איך להסביר להם כמה זה קשה לי ומוזר לי. מצד אחד היה לי קר וקצת קפאתי והמשקפיים התמלאו מיים ורציתי שכבר נגיע לחוף מבטחים, מצד שני כל הזמן התחשק לי לעצור, לנסות לתפוס את הפתיתים עם הידיים או לפתוח את הפה ולחכות שיפלו לי ישר על הלשון וגם התחשק לי ממש לצלם.
מבחינת דיבור האנגלית שלי מאוד שוטפת. אני משתתפת חופשי בשיעורים ופשוט אין לי סבלנות לשחק אותה ביישנות כשעומד לראשותי כל כך מעט זמן. ניסיתי כבר כמה פעמים לספר בדיחות בשיעור או להעיר הערה שתצחיק קבוצה גדולה של אנשים ועד כה זה הצליח מעל ומעבר למצופה. לא ברור לאף אחד מה המקור של המבטא שלי והחיקוי של המבטא בעיברית שאני עושה באמת מוצלח (דו יו וואנט דד סי פרודקט?ואי נוט? ג'אסט פור יו, איי גיב יו סייל!). אני אנסה להרכז ולנסות להבין באיזו שפה אני חולמת (ספרדית?!http://www.youtube.com/watch?v=WWgs_aAsYd4) אבל מה שכן נדמה לי שהצחוק שלי והסאונדים האחרים שאני עושה (כל מה שנכלל תחת אנחות וכדומה...) ישאר תמיד בעיברית. מה דעתכם?
יום שלישי, 19 בינואר 2010
הירשם ל-
רשומות (Atom)