יום שלישי, 17 במרץ 2015

תעבירו את המלח

סעודת הכבושים של בית הבליעה חוזרת לארוע הנעילה של פסטיבל א-ז׳אנר מלחמה (ושלום).
מלאי של ירקות, דגים ובשר, מיטב ייבולה של הארץ, כבר נדחסו לצנצנות בכדי לעלות על שולחן הסעודה ולהיאכל. 
יום ראשון ה-29 במרץ בשעה 21:30 תאטרון תמונע, שונצינו 8
כרטיסים ניתן לרכוש בתאטרון תמונע - 03-5611211



יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

גזר בלוז  
אבנר שטראוס 

הלב שלי הוא גזר
החיים הם פומפיה
יש לי ראש מלא במחשבות
ואכזבות מיד שניה

אורז את הדמעות
אורז את הדמעות בקופסא
אורז את הדמעות בקופסא
ויש אחת שלא נכנסה
תלויה על לחיי הפנימית
בזוית עיני הימנית

משתמש בה כבזכוכית מגדלת
לראות את הבלוז של העולם
למקד את האור הגנוז

מרגיש מהר
וחושב לאט
מרוב מחשבות
נהיה אצלי סלט

הלב שלי הוא גזר
החיים הם פומפיה
יש לי ראש מלא שטויות
וחלומות מיד שניה.
 

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

דמעות טובות.

פטיט. בוקר. תחילת השבוע. 
החצי השלישי שלי יושבת מולי. 
אנחנו ״עובדות״. 
קפה בכוס זכוכית. (משהו שאני עושה נכון) 

חיפוש גוגל שלי החזיר אותי לבלוג שלי. 
להתחלת ההתחלות. לארכיב הפרטי שלי. אני קוראת בשקט פוסטים ממקום אחר וממנעד טעמים אחר והרגשות והמחשבות אותו דבר. 
שאלות של זהות, של אינטואיציה. של שייכות והרצון הזה ליצור ולהתמסר ל״סטודיו״ כשבנתיים החיים מסביב ממלאים בגירויים. 
רב הגלוי על הנסתר, רב הנסתר על הגלוי. רב הגלוי על הנסתדר. (לא ׳יהיה בסדר׳, כבר בסדר!)
טעויות כתיב שאני מנצלת אמוציונלית (וידאו שיט שמטופלים של פרוייד היו אומרים עליו) כל כך הרבה שנים אני כבר מקלידה רק בימין ונוטה לשמאל עם הגוף והלב. אף פעם עוד לא מצאתי לעצמי פוזה נוחה. זווית נכונה ביחס ל- 

החיים יפים. הם גם איומים. כל הרע עוד לפני, כל הטוב עוד לפני.  
מתלבטת בראש על מנות לדינר של שישייה. שלושה חודשים מראש. עדיין מתאמנת על ה׳זה לא׳ או ׳למה לא׳. לשלב של ה״כן״ עוד לא גדלתי.
את השלב של ה׳YESיסמניות׳ אני לא בטוחה שכדאי לעבור. 
המסלול סלול, תלול. ״השיטה״ עובדת. עדיף לרוחב מלאורך. 
אני מכירה ומוקירה את הערך שבתיאום ציפיות. 
כריות זרוקות מסביב למיטה בבוקר. יש כאלה שלא שרדו את ליל אמש. יש כאלה שלא יקומו מחר. 
או סתם ימשכו עוד כמה דקות עם הסנוז, עיטוש בעיתו. 
דחיית סיפוקים סופה בסיפוקים. 
  
אני מתבוננת במנגנונים. מאחרת בהגשות לסמסטר קייץ של החיים שלי. 
מתמהמת בקופה, משווה ביני לבין הקופאית. של מי יותר גדול, של מי יותר כחול. 
מי יודעת מה היא שווה. למה. וכמה. 
המונח ״וואליו״ בתוך המילה ״וואליום״.
אולי בעצם ערך הוא דבר בלתי מדיד. 
אלסטי, מגיב, מקבל קילופים קטנים על כפות הידיים.  

משהו בי, בבסיס של מי שאני, מתגעגע. אני מתגעגעת-תמידית שכזאת. 
זולגות לי. אבל הן בסדר. אני בסדר איתן. 
אני גם משתדלת הכי בעולם להיות בסדר עם עצמי. 
לא לכעוס על הזמן שמתבזבז. לא להילחם בסדר העדיפויות. 
להיות עכשיו. ועכשיו. ועכשיו. וכאן. 
״קחו את זה מכאן.״ 














שלושתינו יודעים שגם אם ההרצאה הייתה עוד רבע שעה הייתי מסתדרת. 
אבל בנתיים אני משלבת ״פורקאסטיניישן״ עם זרם תודעה.
הזמן זה הדבר הכי יקר שיש, ודווקא אותו הכי כייף לבזבז. לפזר. לחלוק בהנאות. 
40 שנה זה כלום זמן. 
ויקרא: במדבר (של הממשי), (קורים) דברים.  

מחפשת את האימוטיקון של אום. מתייאשת. אני לא אבזבז על זה (כרגע) את הזמן. 
איך היו אומרים? ״העיקר הכוונה״. בולשיט. שבועטוב!

יום ראשון, 27 ביולי 2014

לא זכיתי בצרצרפיס*

הנה לכם שלושת קוראי הנאמנים, שלושת הפייבוריטים שלי מתוך אלו שהגשתי אני לתחרות:

3. לקבוצת ״הַכְּצַעֲקָתָהּ?״ דרושה דמות מרגיעה לליווי צמוד ואהבה ללא תנאים. שכר נאה במטבע זר.

2. מחפשת באלאנס לעמידת ראש ו/או עמידת ידיים עד סוף 2014. 

1. בחורה בלי ניקוד מחפשת בחור מנומש לקשר לשוני. 


*תחרות צרצרפייס של מפעל הפייס ל2014: להגיש סיפור עד - 140 תווים בנושא ״מודעה״

תודה שקראתן/ם.


יום חמישי, 26 ביוני 2014

דייוירסיטי עכשיו





מיים עם נענע. פריכית אורז עם ריבת חבושים של בני. הרבה אינטרנט. סלרי טרי. מולטי טאלנט. 

יום שני, 21 באפריל 2014

אני שלי

בשבחי הבינוניות, 
הנורמל 
האב-נואמל 
האם-נורמל 
בשבחי העצלנות העצבנות הנירגנות העמוקה הפנימית המוכרת הטובעת המדשדשת הזו. 
שהיא אנחנו. שהיא עכשיו. שהיא שלי. ואני שלה. 

בשבחי דברים, 
החפצים 
חי צומח דומם 
חשבתי שאדע, שאפסיק לחפש ולהצטרך ברגע שיגיע ה-אחד. 
האביזר הנכון. האיבזור הנכון. הנכון או לא נכון. 
אולם לאחרונה, התבהר לי המצב, אין כזה דבר דבר. וכהה הוא לא בהכרח יותר עמוק. 

בשבחי מילים. 
אותיות, מזמורים. 
חרטומים ויתדות שנוגעים ונערמים. בכוח דיו עופרת או תוים 
מנסים לתפוס איזה רגע או רגש חמקמק 
שורות מתרבות כמו וירוס ויראלי מדבק הצילו
(רגיש לפניצילין, קח עוד קערת מרק צח. מי מלח. שן שום. תנוח!) 
מגרש משחקים ענק ולא בטיחותי 
כל המתקנים וכל המתקנים שבעולם לא יעזרו. 
אנחנו נופלים מאלף ועד תף. מאיי ועד זד. מגוגל טרנסלייט ועד לשיחון כיס. 
גזיי גזונט. 

בשבחי האל. האלה. האמונה. הדת. 
המניעים. 
מעגל הנשימה והשאיפה והביצה והתרנגולת. 
אני מורחת (את עצמי) (עבור עצמי) בנדיבות.
לא מפחדת מהטעם. 
לא שותה מספיק מים, לא רוצה לדלל את חווית החיים.  

משחקת תופסת-מחבואים-ודג-מלוח עם הכוחות
רגע שאין בו מגדר. 
הגוף מדלג מעל הראש. הלב נגרר מאחור. 
הרגליים העבותות משתרכות כענן אבק הולך וצר
כמו ג'יני אין אה בוטל. 
משפשפת חזק במטרה להוריד את הכתם. 
משפשפת שוב ושוב (ושוב) כדי להאיר את מי שיגשים לי שלוש משאלות.
ארבע במאה. 

המתכון הסודי לגפילטע עילאי עשוי מדג הזהב ועיגולי הגזר של סבא אליעזר. 
עזבו אתכם מכל השאר. הכל שטויות. 
אני שלי.        

ארכיון הבלוג