יום רביעי, 16 בפברואר 2011

אני אשכרה מופיעה על שלט חוצות!!!!

זה בא לי טיבעי.....יו דונט ט'ניק סו?

(קחו ימינה מרחוב שוקן לרחוב קיבוץ גלויות, כאילו שאתם בדרך לאיילון, ותרימו את הראש למרכז הכביש מול בית מספר 73)


רואים עולם?!

רשימת המקומות שבהם הטקסט הקאנוני "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" של וולטר בניימין הסתובב בשבועיים האחרונים (על מנת שאני סוף סוף אתחיל לכתוב את העבודה לבצלאל)
>שיעור ספורט כפול של עיצוב וחיזוק ובודי פאמפ במכון כושר בתלפיות
>סיור במוזיאון מרתף השואה מאחורי קבר דוד המלך
>באוטו. בעיקר על כביש אחד
>בתיק הכחול החדש שלי שכבר הספיק להתפרק ואני חייבת להחזיר לחנות ולהפסיק לקנות דברים של מעצבות ישראליות שלא יודעות לעשות גימור מקצועי
>בברים ירושלמים, בתי קפה תל אביבים וכמה בתים של חברים
>על השולחן בסלון. איפה שעמדה הכוס מים עם הגבעולים היפים מהעץ כוסברה שצמח לי באדניות (!). הטקסט שתה לרוויה כשהתהפכה לי הכוס בחוסר אלגנטיות באשמת חוטי המחשב הסוררים
>והכי חשוב...איתי במיטה ;0

*נכון לרגע זה העבודה עדיין בתהליכי עיבוד מאוד ראשוניים. כלומר עוד אין לי נושא ואני בעיקר מתלבטת לגבי הפונט....מה וולטר היה מייעץ לי? "תשעתיקי משהו"

יום רביעי, 26 בינואר 2011

i can not compete with you

הן פשוט יפות מדי, זה הכל. זה עניין סטטיסטי. ופשוט יצא שהשרמוטה המפגרת שמכרכרת כרגע מסביב לבעלי היא היפה מכולן. עלי לא יעבדו, יופי זה לא פרמטר למיקצועיות.

רוברט, בעלי, לובש עכשיו שמלת-פיג'מה בצבע ירוק של הבית חולים. אם הוא יסתובב אני אוכל לראות לו את התחת. גם אתם.

הוא נראה מבולבל, מחובר בכל מיני כבלים לכל מיני מכשירים. הקרחת הקטנה שלו מיוזעת, כמו בסקס. הוא סכ"ה נחמד, בעלי. אתם מבינים, הוא פשוט לא מרגיש טוב.

זה דווקא היה בוקר מבטיח, עד כדי כך ששמעתי את רוברט שר מההול בכניסה כל הדרך עד לאמבטיה למעלה. זה הטקס שלנו בסופי שבוע פרועים, רוברט קם ומטגן בייקון בטירוף. היום יום ראשון, הראשון לאוגוסט, חום איימים ואנחנו מבריזים מהכנסייה. זה בדיוק ההוראות שתמצאו אם תחפשו את המילה 'אהבה' במילון.

אני לא באמת זוכרת כרגע את כל השלבים, אבל אחרי ההתקף, כשהוא השתטח על הרצפה היה כזה רעש... איך שאני נבהלתי...! ה"תתתסססס" וה- "פפפפססס" של השמן נדבק לכל מה שהיה מסביב, המחבת נחתה בחבטה על יד הפח, לא רחוק מאיפה שרוברט המסכן נכנס בידית של הכסא ואיבד ת'הכרה. פיסות בשר חרוך קישטו את הזירה.

היה ריח כל כל טוב. אפילו הפרמדיק אמר.

גם היה לי מזל, בחמש דקות עד שהם באו עם האמבולנס הספקתי להחליף לחולצה הסגולה עם ה-וי שהוא אוהב ולשים קצת אודם. ארזתי בתיק את הארנק שלי ואת הארנק השמן של רוברט יחד עם הצרור מפתחות של הבית. נסענו מהר, הסירנות גרמו לי להרגיש חשובה.

ועכשיו- זאתי! כאילו שזה מה שהיה חסר לי בחיים. אחות שנראית מיליון דולר ובעלי בלי תחתונים.

ראיתי שהוא מתעניין בשניה שהיא נדחפה כאן למאחורי הוילון. דיברה אליו בקול רך כזה, מתעלמת ממני. "שלום מר האוזר, אני קלי מר האוזר. אני האחות שלך מר האוזר. מר האוזר, מה קרה לך היום, מר האוזר?" דופקת לו מבט מלא רחמים. מחשבת את העו"ש בחשבון שלנו ובת כמה אני לפי הקמטים. מסטיק לא הייתי נותנת לה.

אני חושבת שהיה עדיף אם הוא היה נשאר רק עוד טיפ-טיפה בלי הכרה. אולי ככה עוד היה לי זמן להחליף לעקבים האדומים עם האבזם בצד שהוא כל כך אוהב. משהו שיזכיר לו שהוא שלי.

*טקסט תרגיל בשיעור כתיבה יוצרת בהשראת השיר "ג'ו-לין"

יום שני, 24 בינואר 2011

אני רוצה שיער כזה. בדיוק כזה

איך נראים החיים שלך כשקוראים לך 'דולי'?
האם את בהכרח כבשה? בהכרח בעלת ציצי עצום?
נדמה שהמכנה המשותף הוא בכפילות. דו-לי

יום חמישי, 20 בינואר 2011

מעניין איזה פרי יבש סוניה הכי אהבה.

ארכיון הבלוג