יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

דבר בשם אומרו.

החלטתי לתת במה לקטע קצר, טרי, של כותב אנונימי כמוני בבלוג שלי. אני אוהבת אותו מאוד מאוד מאוד מאוד. תהנו.

"מופע 30 שנה למותו של ג'ון לנון -
הגעתי לקונצרט לגמרי במקרה, שאלתי את הקןנסירז' איזה קונצרטים אפשר לראות, זה היה אחד מהם. באינטרנט אי אפשר היה לקנות את הכרטיס האחרון, בשם של המדינה, ישראל לא הופיעה. רצתי לטיים סקואר לסוכנות כרטיסים. נכנסתי למשרד, ישבו שם שניים, ביקשתי לקנות כרטיס וקבלתי הסבר שאפשר רק דרך המחשב והם לא משרתים לקוחות רק המחשב. הסברתי לו שכבר ניסיתי והוא ענה שפשוט ארשום כתובת בניו יורק והכל יהיה בסדר, ואמנם כך, אז למה משרד עם אנשים שלא מוכרים כרטיסים? נסעתי בתחתית עד רחוב 72 Beacon Theatre .האולם היה מלא בקהל רב מהסוג שנעלם מהעיר, גינסים ומכנסי עור, זרוקים אמיתיים בני 60 ו-70 בגיל של לנון כאלו שראיתי לפני 30 שנה בלי GAP Banana Republic. היפיים אמיתיים בלי בוטוקס וניתוחים. אלו שניסו לשנות את אמריקה בוודסטוק ובאוברסיטת קולומביה שרפו צווי גיוס למלחמה בוויטנאם. המהפכה נכשלה, כולם נוסעים בטיולים מאורגנים ללאוס, קמבודיה והו צי מין סיטי. דניס הופר מת השנה, ארלי דוידסון נסחרת בבורסה, ושרה פיילין היא הנשיאה הבאה של אמריקה. ג'ון לנון נרצח לפני 30 שנה שהייתי בניו יורק, כפי הנראה גם הם היו פה ורק היום נפגשנו".


יום שישי, 12 בנובמבר 2010

בפעם ה- 1,000

אני זוכרת סיפור מיתולוגי שכשהאחיות היו קטנות ולסדרה בטלוויזיה קראו קטנטנות הייתה אחת שהביעה צער על כך שהיא לא ממש יתומה. למה מיתגו את זה חזק באותה תקופה, ואפשר היה להבין שהיא קצת קלועה בבית שלה עם ההורים והאח והכל רגיל ואולי בבית יתומים גם לה תהיה שמלת ג'ינס מדליקה והרבה הרפתקאות. אני ממש לא יכולה להאשים אותה.
זה כמו הקליפ משבוע שעבר שגורם לכל בחורה סטנדרטית לרצות להיות חתיכה עיוורת שמפסלת בהינף יד פורטרט ראש של ליונל ריצ'י. ראיתי בתגובות שמישהו כתב שמאחורה זה נראה כמו פררו-רושה. אני לגמרי מסכימה.
רפאלו זה השם של הפררו הלבן. הוא עשוי מצופה קוקוס. כוכוס. סתם, אמרו שפרובוקציה מביאה קהל, אז אמרו.

ההרצאה הבוקר הייתה בכזה שיפוע שאני בטוחה שהארכיטקטורה השפיעה על התוכן. ישבנו קרוב ולמרות שלא היו ניצוצות רוק של אוצרים כוכבים אני שואלת את עצמי איך כל זה היה נשמע מגבוהה. או שאולי הייתי צריכה להתלבש יותר יפה. ידעתי לזהות בשם כמעט 50 אחוז מהקהל אם לא יותר. המגניבים והצעירים מילאו את המדרגות. ומלא שמות מילאו את החלל שבין ההיסטוריה לתיאוריה. לא, לא קוראים לי אראל'ה. לא, אני לא יכולה להגיד שבגיל 12 כל מה שרציתי בחיים זה לראות תערוכות אמנות. וגם עכשיו יש ימים שזה פחות מתאים בהם. אבל השאלה מה לי ולזה. מה לי ולהם. מי ומה הם בשבילי. מה ומי אני בשבילם. למה ככה ולא אחרת. ומה יהיה. כרגיל. שאלות שלא שואלים כדי לא להסתבך אבל אותי הם מעניינות.

הנס, למה אתה אלרגי, הנס? הלו?

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

עוד לא כותבת רק חושבת

סאונד דיאגטי
שם משתמש וסיסמא
מפולת
קיטניות
תוספים ותוספות
משלוחים מעבר לים
ורוד חלש
חצילי זברה
סמנטי, סנטי-מנטי
שתיים ברצף.
מי הקהל שלך
שאלות לווין
דילול במיים
ריפיט כקונספט
שלוש, שתיים, אחת. מההתחלה.

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

מחזיקה את המעמד

הייתה לי תחושה היום שמרכלים עלי. אבל לא ידעתי אם אני נהנית מזה או שזה מכעיס אותי. כלומר, אני לא יודעת אם אני באמת רוצה לשמוע מה יגידו. אבל אני בהחלט כן חושבת על כך. וגם בלי קשר ישיר לכך אני בהחלט כן. לגמרי!

מחשבות בערוצים שאינם מקובלים. מאוחר, כרגיל, מאוחר. אף פעם לא מדי.
נקרעת בין קומנדיאנטיות לבין חזרה לתוכנית א'1. בכל מקרה כרגע עמוס ומעניין. ואני לא מכירה שום דרך אחרת. כל שבוע אני עולה קצת ברמה של התנועות, יורדת קצת ברמת החרדה (לא באמת) ומצליחה לשמר על המכחול לח. והמוח רך.
היום היה דיבור גדול על אמנות ועשייה ממקום של חופש. התחייבות לנתינה ועבודה קשה. ויוזמה. שלישי שלוש פעמים כי טוב. צנחו לי חוצונים על הסנטר. ואני לא זוכרת איפה שמתי את התבלין שקטפתי לקישוטים של מחר בבוקר. בחייאת ראבקום, אל תעשו לי שוב את כל הריגשי הזה עכשיו. מחרתיים ג'ף בא וגם ככה אני על זמן שאול.

שמות של אנשים גדולים: אלבר, קלדר.

טוב לי או רע לי. טוב לי אורלי.
אני זוכרת לא את התוכן אלא את האינטונציה. איך שיקמה אומר? ותו' לא.

























הנה רישום של יואב אפרתי. והנה בלינק וידאו-רישום שיצר http://www.youtube.com/watch?v=4Nf41fNmQUw התבוננו היטב.

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

לא אשן בלילה לא אצחק ביום

השלב הזה של אחרי השלב שאחרי השלב של העייפות. אחרי השוטים. כשכבר שוב מחר ולא קרה כלום אבל גם לא הייה צריך לקרות מלך-א-תחילה. פשוט ממשיכים עוד ועוד ואי אפשר לעצור. אין מספיק יו טיובים בעולם. אין מספיק רעיונות מוטרפים ופשוטים וגאונים כל כך. אין מספיק סיפורים עם מוסר השכל טראומטי בחרוזים ואין גבול לכמה שאהיה בצרות מחר בבוקר, כלומר תוך שעתיים שלוש. הנשיא ישן. השותפות ישנות. אני ערה, נדמה לי.
הרגעים בחיים שבהם הגוגל יודע מה טוב בשבילי ובשבילך, האבנים הירשלמיות נראות כמו טפט. כל הקליפים מתערטלים יחד בפייבוריטס-בר. לא רוצה לישון. לא רוצה לישון לבד. כולם הלכו לג'מבו ג'מבו. כייף. חיים.
אני מרגישה בעיניים כאב של עדשות מגע שנשארו שם שעות ארוכות. אבל כל היום הייתי עם משקפיים.
אני מחפשת גרסת קובץ או הקלטה של דנה ברגר בשיר שנקרא חמש בבוקר. משהו שאין ביו טיוב זב כמו דד-אנד במציאות. הגיע הזמן באמת.

חמש עשרים וחמש עכשיו. נשבעת. זה מה שיש לבינתיים
http://www.youtube.com/watch?v=twSmfaJudcc
אספרסו מוצלח בדרך לירושלים במחלף שורש. אם אתם בכל זאת צריכים משהו/מישהו ספציפי יותר להאשים :)

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

מטלת כתיבה # 1 בקורס כתיבה יוצרת *כל קשר למציאות דמיוני בהחלט

זה היה כמו טקס. אולי הדואר "בא", כמו שהכביסה פתאום דופקת בדלת והאוכל מוכן אבל הוא בכלל במטבח אחר. סבתא אמרה שלילדים שלא באים מהקיבוץ אסור להסתובב ככה סתם יחפים, זה מאוד מסוכן. הייתי יושבת על הרצפה הקרה בכניסה. נאבקת בסקוצ'ים של הסנדלים הקטנות. קטנות כמוני. התפוצצתי מאושר. היינו הולכים שלושתינו ידי ביד. הצעדים הסקרנים שלי עם הצעדים העייפים שלהם. מנדנדים ידיים ומבטיחים הבטחות. אחת שתיים ו- ש- לוש!. עד המרכז היו רק שתי פניות אבל זה היה מסע ארוך. כל בן משק שעבר נדרש לשלומנו, כמעט במפתיע. "רוחל'ה, ישראל, רוחל'ה מה נשמע?", "ראיתם מה הולך בהרחבה?", "ומי זו הגדולה הזאתי?" היו מגלגלים לעברי עיניים פעורות ומשקרים במצח נחושה כאילו לא שמעו עלי מעולם. הרי זו נועה הבת של אתיל'ה. אתיל'ה 'היורדת'. זו שנסעה ללמוד באמריק'ה אחרי אחד מהמתנדבים. חזרה לארץ עם שלוש מזוודות של בגדי מעצבים שחורים וילדה עם תלתלים מזהב. אתיל'ה מהעיר. נו, אתי, זו שלא אהבה ללכת יחפה.

"המרכז" היה בניין שפריץ בז' ענק. היה בו האולם של הריקודים למוצ"ש ולפעולת של תנועות הנוער. משרד הקומונרים, לוח המודעות הראשי והחדר של אסתי הגיזברית שישבה תמיד במזגן. מזדרון ארוך מתכתי ואינסופי היה גולת הכותרת- הדואר. אלפי לשונות מתכת עם מספר. מבנה שיכון פרפריאלי למעטפות, ירחונים ועלונים. תאים שהביאו איתם את הבחוץ לבפנים. ספתא הייתה מפרידה את המפתח הקטן מהצרור בתנועות ארוכות. וגם כשלא היה מקום אני הייתי מנסה להחזיק אותו בבבת אחת בשתי ידיים. שלא יפול ויישבר. הם היו בוחנים אותי בשבע עיניים. האם אני עוד זוכרת עד כמה אנחנו רחוק או קרוב. כל הדלתות הקטנות ניסו לבלבל אותי וידעתי שזה הרגע שבו צריך ממש להתרכז. 6-3-1 המספרים הקטנים היו ממש צורחים משמחה כשכמעט ונגעתי. עכשיו סבא בא ומרים אותי חזק מהלמטה של הבית שחי. זה קצת מציק וכואב אבל אני לא שמה לב כי אני סוף כל סוף מגיעה. המפתח מתייצב מול המנעול. חצי סיבוב. עולם חדש נפתח. נדמה שבקצה השני של התיבה הצרה נמצאים כל הסודות בעולם. אולי אפילו אבא. אני מביטה פנימה והלאה. "אין דואר היום!!!" סופקת סבתא כפיים במרץ. סבא מקרב אותי שוב לקרקע וממלמל לעצמו No news good news.

*המשימה הייתה לתאר ביקור בתיבת דואר בשתי פסקאות. אתמול הקראתי לאט ובקול רם מול הכתה עם ידיים לחות. אני לא מזהה את הטקסט של עצמי ושואלת בהתפעלות מאיפה לעזאזל הגיע הזיכרון הפיקטיבי הזה?


יום שני, 25 באוקטובר 2010

התמחויות בהתמרחויות

איקרה-
במבה-
נקודה-
כיפה-

אדומה.

החיים כרגע הם מין בליל של עוגת שיש. עוד לא אפוי אבל בפוטנציאל של להיות משהו טעים. חומר גולמי, חצי שחור חצי לבן. אני מנסה ללמוד איך לערבב אותם עכשיו נכון כדי שאחרי האפייה הביס יהיה מושלם.

יכולתי להישבע שהיה לי איזה פוסט על קצה הלשון.

ארכיון הבלוג