יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

מטלת כתיבה # 1 בקורס כתיבה יוצרת *כל קשר למציאות דמיוני בהחלט

זה היה כמו טקס. אולי הדואר "בא", כמו שהכביסה פתאום דופקת בדלת והאוכל מוכן אבל הוא בכלל במטבח אחר. סבתא אמרה שלילדים שלא באים מהקיבוץ אסור להסתובב ככה סתם יחפים, זה מאוד מסוכן. הייתי יושבת על הרצפה הקרה בכניסה. נאבקת בסקוצ'ים של הסנדלים הקטנות. קטנות כמוני. התפוצצתי מאושר. היינו הולכים שלושתינו ידי ביד. הצעדים הסקרנים שלי עם הצעדים העייפים שלהם. מנדנדים ידיים ומבטיחים הבטחות. אחת שתיים ו- ש- לוש!. עד המרכז היו רק שתי פניות אבל זה היה מסע ארוך. כל בן משק שעבר נדרש לשלומנו, כמעט במפתיע. "רוחל'ה, ישראל, רוחל'ה מה נשמע?", "ראיתם מה הולך בהרחבה?", "ומי זו הגדולה הזאתי?" היו מגלגלים לעברי עיניים פעורות ומשקרים במצח נחושה כאילו לא שמעו עלי מעולם. הרי זו נועה הבת של אתיל'ה. אתיל'ה 'היורדת'. זו שנסעה ללמוד באמריק'ה אחרי אחד מהמתנדבים. חזרה לארץ עם שלוש מזוודות של בגדי מעצבים שחורים וילדה עם תלתלים מזהב. אתיל'ה מהעיר. נו, אתי, זו שלא אהבה ללכת יחפה.

"המרכז" היה בניין שפריץ בז' ענק. היה בו האולם של הריקודים למוצ"ש ולפעולת של תנועות הנוער. משרד הקומונרים, לוח המודעות הראשי והחדר של אסתי הגיזברית שישבה תמיד במזגן. מזדרון ארוך מתכתי ואינסופי היה גולת הכותרת- הדואר. אלפי לשונות מתכת עם מספר. מבנה שיכון פרפריאלי למעטפות, ירחונים ועלונים. תאים שהביאו איתם את הבחוץ לבפנים. ספתא הייתה מפרידה את המפתח הקטן מהצרור בתנועות ארוכות. וגם כשלא היה מקום אני הייתי מנסה להחזיק אותו בבבת אחת בשתי ידיים. שלא יפול ויישבר. הם היו בוחנים אותי בשבע עיניים. האם אני עוד זוכרת עד כמה אנחנו רחוק או קרוב. כל הדלתות הקטנות ניסו לבלבל אותי וידעתי שזה הרגע שבו צריך ממש להתרכז. 6-3-1 המספרים הקטנים היו ממש צורחים משמחה כשכמעט ונגעתי. עכשיו סבא בא ומרים אותי חזק מהלמטה של הבית שחי. זה קצת מציק וכואב אבל אני לא שמה לב כי אני סוף כל סוף מגיעה. המפתח מתייצב מול המנעול. חצי סיבוב. עולם חדש נפתח. נדמה שבקצה השני של התיבה הצרה נמצאים כל הסודות בעולם. אולי אפילו אבא. אני מביטה פנימה והלאה. "אין דואר היום!!!" סופקת סבתא כפיים במרץ. סבא מקרב אותי שוב לקרקע וממלמל לעצמו No news good news.

*המשימה הייתה לתאר ביקור בתיבת דואר בשתי פסקאות. אתמול הקראתי לאט ובקול רם מול הכתה עם ידיים לחות. אני לא מזהה את הטקסט של עצמי ושואלת בהתפעלות מאיפה לעזאזל הגיע הזיכרון הפיקטיבי הזה?


יום שני, 25 באוקטובר 2010

התמחויות בהתמרחויות

איקרה-
במבה-
נקודה-
כיפה-

אדומה.

החיים כרגע הם מין בליל של עוגת שיש. עוד לא אפוי אבל בפוטנציאל של להיות משהו טעים. חומר גולמי, חצי שחור חצי לבן. אני מנסה ללמוד איך לערבב אותם עכשיו נכון כדי שאחרי האפייה הביס יהיה מושלם.

יכולתי להישבע שהיה לי איזה פוסט על קצה הלשון.

PB & J *פוסט לא לאלרגניים *זהירות אובר-דוס












פינט-באטר אנד ג'לי מייקס מי בליב אין לאב


לא ישנתי מגירודים חצי לילה. ועכשיו מגיעות לי שעתיים חופש לעשות כביסה וסנדביצ'ים בראש שקט. ולהמשיך לגרד!
כן. הדברים הקטנים האלה של התיפעול לפעמים יכולים לשנות סידרי עולם. תאוריות צרכים, בפירמידות ובתרשימי זרימה כאחד, קורסות כלא היו כשמגרד לך מדי בשביל לחשוב. לפחות אני במצב רוח קולינרי עילית, מושכת עוד כמה ימים את אווירת 'בננה רכה' מהמסיבת זברה במוצ"ש. לחצו על הכותרת כדי להוריד את הקלוריות.

ולאינפורמציה נוספת הקליקו רק על אחד מאלה:
(אגב, מה יותר מטורף? מי שעומל על הוידאוים האלה או מי שישב לצפות בהם?)

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

"הכל צפוי והרשות נתונה"

האם יהיה יום שבו לא יהיה לאנשים כתב יד? שהמקלדת תשתלט על הכל
אני כמעט בת עשרים וחמש ואני (עדיין) לא מחזיקה נכון את העט או העיפרון.
שוב השנה כתב היד שלי משתנה. זה קרה לי כבר בחיים. זה לא בכוונה אבל אין ספק שזה דבר מוזר. פיצול אישיות.

אני גם בקורס כתיבה יוצרת. בהנחה שאין כתיבה שאינה יוצרת. ישבתי לכתוב ופתאום בא לי זיכרון חזק של הגרפולוג ישראל אודם ז"ל. אני זוכרת אותו ממש טוב באופן אישי מכל מיני סיבות ונסיבות טובות של החיים. אני זוכרת תמיד אבל פתאום לפעמים מבינה. 'תשחררי את היד. ככה עגול' 'את לא כותבת נכון'. כולם ישנים בין שתיים ארבע. הזמן זולג אחרת כשהוא נמדד בשעוני שמש. באמת שהכל היה יותר פשוט. וכשהכל משותף לא צריך לשתף באמת. לכן זה כל כך נוח.

אני לא תמיד אוהבת את מה שאני כותבת. הנה, הכנתי את התרגיל שנתנו וזה מרגיש לי טיפה מאולץ. סחיטה ריגשית קלה. זיכרון לא שלי שיכול היה להיות מודפס בחלק מעוד כל מיני דברים שמראש נכתבו לפורמט של כריכה רכה. זה מרגש לי כמו תרגיל שכתבתי לקורס כתיבה יוצרת. בושה.
יוצרת פסיק כתיבה.

חצות ודקה. ספרתי מעל לעשר עקיצות ברגליים וביד. כאילו שהתגלגלתי בדשא של הקיבוץ אבל לא. שבוע חדש בירושלים של שטיחים מקיר לקיר ושל צורך בגרביים. גם כשאני יודעת שאני לא אספיק רבע מזה וברור לי שזה מרוץ בלתי אפשרי נגד הזמן לפעמים אני מסוגלת לאכול הכל.
זהו אינו תרגיל. אני כותבת מה שששששששששששבא לי וזהו.
.

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

מיה אלרן מאיה אלרן * maya elran


מיה אלרן מאיה אלרן * maya elran
(שעת השיא לנסות לוודא שיגיעו לבלוג שלי מהגוגל*)

כן! אני בעיתון! בצבע!
מוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות מהיום
20/10/10

יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

עניין של חינוך. אני זוכרת גם 15 שנה אחרי.



















היו מכנים אותו "בוריק" שזה סלק ביידיש כי הוא היה מסמיקן לא נורמלי. הוא אהב תפוחי עץ וזייתים. כשלאמא שלו רוזה לא בא לשלוח אותו לגימנסיה האליטסטית היא הקימה עבורו בי"ס חקלאי. הוא רכב על אופנוע. פגש את לאה כשהיתה בת 15 בשנת 1943 בגלידת ויטמן באלנבי. עישן כמו קטר וזכה בנובל לשלום. לטקס באוסלו הוא לקח את איתו את אחותו.

בבית ספר אמרו שייקח לנו זמן להתרגל לשלום.

בקושי עבר חצי שבוע בפלמ"ח

רעב אקדמי, עייפות אימננטית, ירקות קלויים בתנור, כמויות מוטרפות של כישרון, עזה ברלין ושמות של צדיקים.
הנענע על סף עלפון מוחלט ואני צוברת מטלות של קודש ומשימות של חול.
בלוג בכוח שאין לי. אני צריכה אותיות וסוכר.
לומדת לצפות לצבוע לכתוב לחשוב להאזין.
העדר הארקה, העדר ריק. מאפס למאה.
אילוצים של להיכנס לישון מלוכלכת. יבלת בזרת שמאל. גירודים של יובש.
יש תוספת אגוזים לסלט. תוכניות לסופ"ש. אני יודעת שאני במקום הנכון.
אפשר יהיה להגיד בקרוב - גם אני בחולמים. 'באק טו פלאן איי'
זיכרון מאהבה> הרצון לשתות את המוח של האדם שמולי עם קש.
י' אני חוזרת אליך מחר. כאן הוא אבא של ואני לא הבת של. כאן זה אחרת. אני כאן

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

איך את שותה? סוכר? סוכרזית?

מסוחררת משישי.

את הסט הירוק יש לי בערך מכתה י"א. קניתי אותו איזה יום אחרי הלימודים בסופר של יהודה המכבי. למה? אני לא באמת יודעת. זה קורה לי שאני צריכה פתאום דברים. מה לא ברור בלהצטרך סט תה לאירוח כשאת בת 16-17 ולשמור עליו שנים בארגז המקורי. למה ירוק? הקופסא מראה עוד 4 צבעים שונים באותו דגם. אני לא מצליחה להיזכר. יכול להיות שמרוב שלא יכולתי לבחור פשוט הרמתי קופסא והשלמתי בהכנעה עם הצבע שהיקום בחר. לפעמים הוא עוזר לי בהחלטות הרות גורל.

את רבקה פוטשבוצקי הכרתי דרך צביקה קנטור. היא משהו משהו.

את הבנות לא ראיתי לפני יום שישי. גם לא ממש דיברנו קודם. זה כמו מין חוסר ביטחון שמגן עלי ומציג אותי כסנובית. איך אני אסביר, איך בוחרים חומר גלם אנושי? מה הייתי אמורה בדיוק לעשות? אני בראש כבר רואה את העבודה ארבעה חודשים כל יום. ואף פעם לא היו להן פנים או שמות. פשוט ככה, חמש 'סוזן' בצבע לבן בבקשה. תודה.

החוט הירוק של הבלונים חיכה לי בגליל ענק בדירה הראשונה שעברתי אליה בירושלים. הוא לא עושה סימנים שהוא אי פעם ייגמר. לבחור שגר לפני באותו חדר קראו נועם.

השיא בעייני הוא השילוב של התענוג הוויזואלי (הצצה למאחורי הקלעים של אגם הברבורים בוורסיה קינקית וילדותית כאחד) והמתח והסבל הנפשי של תהליך הצפייה. אפקט מוחלש של מתקן בלונה פארק, רק שלא צריך להיחגר. אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לונה פארק. נזכרתי שהיינו בדיסני בתוך כוסות תה ענקיות שהסתובבו אה-לה-עליסה בארץ הפלאות. יש שם איזה קשר משהו. בעצם.

היה פיצוץ להגיד לאנשים "אל תגע/י! , זו העבודת אמנות שלי".

כשהלכנו ליעקב מפלסטיגלס בשביל הפרספקס אבא שלי נזכר בריחות מהילדות. אני דור שני לניאון ודור שלישי שואה. אסור לי לעולם לשכוח.
מילה טובה למגש- טס.
נשארו68% מחלקי הסט.
הקרן לעידוד המיצג גרפה סכום אדיר של 47 ש"ח וחצי.
עליתי הבוקר בהתרגשות גדולה לשנה ד' בבצלאל.
קוראים לי מיה ויצרתי מגש.
















יום שבת, 16 באוקטובר 2010

אני אשאיר,
את הכתיבה לאחרים
המלאכה לאחרים
ההצלחה לאחרים.
אבל לא אוכל,
בעד שום הון
להפסיק לחשוב. את עצמי.

ארכיון הבלוג