יום שני, 5 באפריל 2010

מלא זמן לא ראיתם לי

(ניתן ללחוץ כמעט על כל תמונה כדי להגדיל אותה) (הכל יצא לי בסדר הפוך ממה שהיה היום בבוקר ועד לפני כמה ימים) (איזה פינוק) (אין על סיפוק ויזואלי) (תגיבו)





















יום שישי, 2 באפריל 2010

פתיחת העונה

מרוקנת ומלאה.
למילים אני נמסה בעיברית יש משמעות רומנטית בעיניי 'אי-אם מלטינג' באנגלית נשמע לי סופני משהו.
לא אכפת לי כרגע אם אתם מבינים או מצליחים לעקוב. אני פשוט צריכה לכתוב. הארקה למציאות. לראש שלי. שעף קדימה ואחורה ובזמן ובחלל. ומעל ההרים והגבעות ובים וביבשה. כל העומד מלפני מצדדי ומאחורי הוא העומד. אולי אני חוזרת על עצמי אבל לפחות זה חדשות טובות.
http://www.youtube.com/watch?v=K-pcxPl10No&feature=related
ההופעה היייתה פיצוץ (שימו לב זה גם מחשק מילים).
ואחריה היה לי ערב נפלא ויין אדום ואז אתמול ראיתי וקניתי קצת דברים יפים בתערוכת פיציפקס שמעצבת הזמינה אותי ואתמול והיום אכלתי טוב וקמתי מוקדם ממש והייתי בגראג' סיילים 'עם הדודים' ועכשיו אני הולכת לחברים. בהחלט כך נראה ל"וז עמוס של מישהי שיש לה אלף ואחד פרויקטים להגיש בשבועיים הקרובים בלימודים. הסדר עדיפויות שלי עובד לטובתי. ואם מחר נמות אז לפחות שאני אהיה לבושה יפה.
טעם טוב.
לנסות לא ליפול ישר לקערה של הקיטש' ולא לבכות על אייס לאטה שנשפך. להשקיע בהגשה, וללמוד להעריך נכון את המציאות. קיבלתי היום מחמאה:
you have a good eye
אני לוחצת סנד מהר מהר לפני שאני מתחרטת על המייל הזה. לפני אני נמנעת מלפרסם את הפוסט הזה. לפני שאני מספיקה למתן את הדברים או לערוך אותם. הכל 'אה-לה-נטורל'. אני מזיינת לכולם חופשי את השכל. אם לא מחשיבים את כל הסיבוכים שזה עובר בראש. כמה נפלא יהיה להיות במבוך שעשוי מעצים ושיחים. אף פעם לא הערכתי את זה מספיק ופתאום היום נורא בא לי. ישר מולי בחלון הסי-אן-טאוור פועם בתאורה בקצב של הלב שלי.
נשמתי נעתקת ממקומה. הכפתור ניתק. הטלפון ניתק. הוא ניתק לי בפרצוף. לא, לא באמת. רוקמת תוכניות בקצוות של מפיות.
לא הייתי יומיים ליד המחשב וזה קצת כמו לחזור ולנשום. קנדה עשתה אותי אחרת. בעיות חדשות של קשב וריכוז. אולי זו לא האמת. פשוט בא לי להיות עכשיו כאן ממש. כלומר לעשות רק דבר אחד בכל פעם אבל ממש לעשות אותו. או שבכלל לא. הכל או כלום. מלח ופלפל בתוך אותו מיכל. הכרתי פעם בית שזה היה בו ככה. זה מצא חן בעיניי.
נזכרתי בביטוי שוברת לבבות קטנה http://www.youtube.com/watch?v=gwA8OQFR9uI
לקנדים אין מספיק בייצים אז המציאו להם חג. קוראים לזה איסטר ויש שוקולד אז גם אני חוגגת.
מה שלומכם???? תכתבו משהו.
(יערולי ראיתי אותך בתמונה מערב פסח הפוני מדהים)
נשיקות. לכווווווולם.

יום שני, 29 במרץ 2010

972+

חול ושמש וים. פתאום גואה בתוכי זיכרון ילדות מחוף גורדון
מדריכה על ספידים צורחת למיקרופון אבל בעיברית יפה
מעגל אינסופי של קהל יחנ'ה בסנדלים
בעקרון זה שיר נפלא של יוסי בנאי
הגרסה שלפניכם היא עם התנועות למתקדמים. בקרוב אצלי
http://www.youtube.com/watch?v=ZUTWMycZzhM

בדיוק כרגע. אין לי מצב רוח. ירידה לצורך עליה. אני לא זוכרת איך עושים את כל זה. איך בכלל רוצים את כל זה.
למלא משהו תוך כדי שהוא מתרוקן. אני נושפת לתך הבלון האדום בכל הכוח. בבלון יש חור קטן והאויר יוצא ומשתחרר בקצב עדין ויציב. אנני מבחינה בחור. אני משיכה למלא את ראותי ולרוקן אותן בכוח לתוך יריעת הפלסטיק הקטנה ללא הועיל. איפה הילד ההולנדי שלי? מישהו שיתן לי את האצבע הקטנה שלו. מישהו שיחזיק לי באצבע הקטנה של הרגל. אולי בתנוך האוזן. אני זקוקה ל"הארקה" ממני אל המציאות ובחזרה. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A7%D7%94

בהגדה באנגלית לבן התם קוראים : "the simple one" זה מאוד מצא חן בעיניי. כל השאר סתם היה נשמע לי מוזר. היתה למישהו כיפה עם הדפס של מצה על הבד. חוץ מזה היה בסדר ב'סדר'. אם כבר אז הצרה הכי גדולה שלי היא ששינו את הממשק של יו-טיוב ואני מפחדת שיהיה לי הרבה יותר קשה ללכת לאיבוד מעכשיו. קראתי באיזה בלוג הצעה להחליף את המילה "סדר" ב"בלאגן". תנסו. זה נפלא.

גידיליגידיפהגידישם. איך אפשר להתגעגע למשהו שבכלל לא היה?
http://www.youtube.com/watch?v=eLfgImqmI-M&feature=related

יום שבת, 27 במרץ 2010

מה זאת אומרת "מעמידה מכונת כביסה"?

יש ימים כאלה, כלומר יש ימים ש.. כמעט תמיד, כלומר כל יום אני. חושבת במינונים לא בריאים. פתאום ורעמסס. אל תזוזי. מה זה היה? אני לא יודעת אבל הנה בא עוד אחד. על הצורך הקיומי ביצירתיות ועל רעיונות גאוניים. על הקשר בין גיל וכישרון, או יותר נכון בין גיל לפרספקטיבה. על המציאות שמתוכה נוצר תהליך מחשבה יצירתי שמוליד רעיון (טוב או בעיקר חכם) ואז היכולת לתרגם את הרעיון בצורה פיזית. אמנות מעולה.
אתמול הייתי ביום ביקורות מרוכז של חברים שלי כאן (לי אין את זה כי...אין לי כוח להסביר לכם, אבל כאן במערכת חילופים זה כנראה לא באמת פריבילגיה) ונהנתי מאוד מהאמנות ומהתכנים ומשלושת המרצים המבוגרים שידעו כמעט תמיד איך להגיד מה. בעייני, אם מתוך 9 סטודנטים שהציגו ל-3 יש תערוכות ברמה ממש מוזיאלית ולעוד 2 יש עבודות שהייתי שמחה לראות בגלריה המצב לא טוב אלא מצויין. הם צעירים יפים ומוכשרים ואני מקנאה, או מקנאת, כי נדמה לי שאצלי הכל ארעי תיאורטי ומסובך לעומת הפסלים האלה והציורים האלה. הסיפוק שיש משהו שאפשר לקחת הבייתה אחר כך. או למכור/ לאגור/ לשבור/ לאסוף/ לאחוז בו. מתי הם הספיקו להיות אמנים? איך הם יודעים איך לעשות אמנות? ומתי אני נהייתי פילוסופית בגרוש? *לדבר על במקום לעשות את*. לחכות ל- במקום לקום וללכת. נסיך או אביר על סוס לבן. זה לא כדאי בימינו. לבן מתלכלך ממש בקלות.

הייתי עושה הרבה דברים אחרת. אני אפילו מתביישת להגיד את זה בפה מלא אבל זו האמת. המחשבה הזו תוקפת אותי, אבל המקור שלה הוא לא מצער. אני לא מצטערת על מה שעשיתי, אני פשוט מצטערת שלא עשיתי דברים אחרת ואז המחשבה הזו גורמת לי צער. זה נכון שהכל מסתכם במיתוג ובנקודת המבט או הזווית שבה הדברים נבחנים. אני מביטה בי מביטה בעצמי ויש לי כמה דברים להגיד, להוסיף, להעיר. להכיר. גם לעיר מלשון לקום. להאיר מלשון הצללה. ואם אמרנו שכרך א' הוא ארץ הפלאות אז כרך ב' הוא מבעד למראה. המראה היא הסטודיו שלי. הניסיון להכיר את ה-here and now ולהתעמת איתו. כמו משחק מחשב, אני לא עולה לשלב הבא אף פעם. אני תקועה בשלב הזה עד שאני אצליח לפצח את הדרך ולהתגבר על המפלצת. עד שאמצע את המפתח שמתאים לתיבה. אולם ההצלחה נחגגת בחטף. ואני כבר תקועה שוב רק שהפעם אני כבר בשלב הבא.

הבטחתי לעצמי להוסיף ברכה אישית לקורא הנאמן א'- מזל טוב עגול (נדמה לי?) וגדול. לשנים רבות של בריאות: נעים בידיים, צבעים בעיניים, רייחות באף, טעמים על הלשון וצחוק באוזניים. שמעתי קצת רכילות מארועי היום ואני בכנות יכולה להגיד שאני עדיין שואפת על בסיס יומי לעשות סלטות באויר גבוה גבוה.

יום שישי, 26 במרץ 2010

"את שומעת? אז אל תשאלי מה קרה לי..."

נתפס לי. לפעמים אני כמו פיתיון, לא מצליחה להשתחרר מהחכה. דגה את עצמי. כמו לראות חיה שרודפת אחרי הזנב שלה. נתקעת בריפיט. כמו שיש בעיות בסאונד בסקייפ. לופ של מחשבות. להישען אחרוה על הקיר ולהפוך אותו לגמיש. ליפול למאורה של הארנב הלבן. אולי אני בסוף אצליח להעלות בחכה דג גדול. דג זהב. קציצת גפילט-פיש (עם עיגול של גזר). פה-סח.

הי! מצאתי עוד מישהו שיש לו בעיות עם התירגום והשפות>
http://www.youtube.com/watch?v=u0qRutA9SOU&feature=related

החלטתי לשתף אתכם במקרה שקרה לו היום בדאוןטאון טורנטו בסביבות 5 אחרה"צ. אין לכם מה לדאוג לספור יש סוף טוב כי עובדה שאני חייתי כדי לספר אותו לדורות הבאים. אני הייתי באמצע לחלום בהקיץ מחשבות עמוקות על פרופרמנס (לא, באמת!) ובו-זמנית חכיתי לקרונית רחוב חזרה לכיוון הדירה. חשוב לציין שבשלב הזה של היום אני אחרי מסע אלונקות לא צפוי על עקבים, שוקלת לתרום את כפות רגלי למדע ואוחזת בידי שקיק ניילון עדין ובתוכו קופסא שמכילה 470 ומשהו נפצים- אז לא כדאי לטלטל אותי כרגע יותר מהמינימום הנדרש. ובאמת, תוך כדי שאני כבר מדמיינת איך אני מביאה שלום למזרח התיכון, הקרונית מתקרבת לה לאיטה לעברינו, אולי 30 איש, שעה פקוקה, ששזורים לאורכה ולרוחבה של התחנה (כל העומד מצדדי מלפני או מאחורי הוא העומד). בתנועה אגבית אני כבר מוכנה עם הכרטיס 'חופשי-חודשי' שלי ביד, מקווה שאוכל להידחק אל קופסת הסרדינים הזו שעונה לשם תחבורה ציבורית. ו:הופ!-טרה-לה-לה-לה מישהי חוטפת לי את הכרטיס מהיד ומתחילה לרוץ.
כן. מה ששמעתם.
בוא וננסה לשחזר מה עובר עלי. הפער בין הקצב האיטי של העיכול והמחשבות שלי לקצב המהיר של כל מה שקרה מקשה עלי לדחוס הכל לכמה משפטים, אבל תנסו לעקוב. ככה בערך זה הולך> יואו! , שיואו! הי רגע! היא לקחה לי! מה יהיה? (הערכת מצב גסה: נערה אפרו-אמריקנית-קנדית בערך בת 14 חטפה לי היד את הכרטיס יקר הערך- 120 דולר זה כמו שעת רופא מומחה לא?) תוך כדי שאני מאמינה באמת ובתמים שהיא עוד רגע מסתובבת וזורקת את הכרטיס עלי בחזרה (איזה קטעים פה ואוו) ותוך כדי שנדמה לי שכולם סביבי נקרעים עלי מצחוק אני בצעד אינסטנקטיבי ואידיוטי ביותר דופקת אחריה ספרינט. אין מצב, זה לא קורה לי. 4 מטר אחר כך (כן, רק 4) אני כבר דולקת אחריה (תמיד רציתי לכתוב את זה) באמצע מעבר חציה, נופל לגברת משהו מהרצפה וזה עגיל זהב חישוק זול. אני אוחזת בו כאילו שזה פריט רליקייר של קדוש מעונה. אני מסתובבת סביב עצמי (כנראה זה השלב שבו נופל עלי הטלפון אסימונים) פונה אל החברות ה"נחמדות" של החוצפנית הקטנה (אני חייבת ללמוד איך עושים פרצוף כל כך אדיש. מגיע לשניה משמאל פאקינג אוסקר) וקולטת שגם במסדר זיהוי לא הייתי מבחינה בין כולן ושאכלתי אותה ושכפרות ושהיה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע ושאם אני רצה עוד צעד אחת היבלת שלי לא תחלים גם עד הקייץ הבא. (ועדיין לא עברו 5 שניות כן?!) אני חוזרת לעמוד בתור לאותה קרונית! (הייתכן?) עולה עליה בכוחותי האחרונים וזוכה לחיבוק חם מתושבי טרונטו. לא, לא כי אכפת להם אלא כי כל כך צפוץ שאנחנו נאלצים "להכיר". ופתאום אני קולטת שהאנשים סביבי ראו את כל זה ולא אמרו מילה. ופתאום אני מבינה מה קרה וברגע שאיזה מישהי שואלת אותי אם אני זו אני ומה בדיוק קרה העיניים שלי כבר נשטפות בזרם עדין אך קולח ביציבות. כוסאמק/ הצילו/ משטרה. העשתונות עובדות שעות נוספות ואני, לא רק שאני מביטה בצמיד כאילו שסי-אס-איי מיאמי (ביץ') עוד ימצאו אותה תלויה על עץ אלא אני "מתלוצצת עם רופאי" ואומרת לעדת האופי הראשית בסיפור (שגרה כבר 27 שנה בטורנטו ולא ראתה דבר כזה בימי חייה) שאולי זה זהב אמיתי ובכלל אני רק השתדרגתי. המחשבות שלי נעות בין רחמים עצמיים לרחמים על הילדה המסכנה שנפלה לסמים קשים ומגדלת את הילד שלה בחשאי ותמכור את הכרטיס תמורת מנה של סימילאק (שלנצח תזכה בתהילת עולם ב'חבורה' לא?) לבין לנסות לברר מה התאריך היום (כי זה כרטיס חודשי וכל זה) לבין לשאול את עצמי איך אף אחד לא עשה שום כלום (אוף, הקנדים האדישים האלה- קודם הבלונד ועכשיו זה) לבין להודות לכל סוגי האלוהים הקיימים שהיא לא חטפה לי את הארנק או בכלל להודות על זה שטסתי חצי עולם ואני עדיין בחתיכה אחת. טפו-טפו-טפו. בסוף כמובן אני גם יוצאת בהחלטה אמיצה של לשלב את העגיל האיקוני כבר בפרופורמנס הבא שלי בשבוע הבא (תמונות בהמשך). כי אם כבר יש קצת אקשן (ושלא תגידו שלא ביקשתי) אז אני מתכוונת לסחוט מזה את כל המיץ. עד הטיפה האחרונה. כולל.
(זה הכל מלמעלה. זה הסימן שאני צריכה להתחיל ללכת ברגל, ולהזיז את התחת לקראת הקייץ. תודה לך נשמה אבודה על שחטפת ממני את הכרטיס הסגול והנלוז ההוא, פעם הבאה אני אמנם אהיה חכמה יותר ואם כבר ארוץ מהכיוון של הרעים לצד השני אבל לפחות אני אהיה בכושר לעשות זאת) (אני כן עד כדי כך תמימה?! אני עדיין חושבת שאולי אם הייתי ממשיכה לרוץ אחריהן טיפה הן היו עושות מזה צחוקים ומחזירות לי את הכרטיס. והייתי מצלמת אותן בשביל הקטע. ואם ירקו עלי, אז אני אחשוב איזה רומנטי יורד גשם?...) וכמו אחרי דייט או בכל 3 שניות של תהילה מפוספסת רק חמש שעות אחר כך בבית אני יודעת מה הייתי רוצה לצעוק לה מהחלון:
enjoy the ride!

יום רביעי, 24 במרץ 2010

אגב-

אני עוד חודש מסיימת כאן את הסמסטר ואז נופלת לתהום הריקנות הנפלאה (אין לי התחיבות רשמית עד אוקטובר!!!) אם כבר אז אני מחפשת משרה לקיץ. חשבתי על משהו בסגנון הזה>

רואה ורוד קונה שחור בחוץ אפור

ציטוט פיצפון/מבוא להגדרה מתוך: רולאן בארת/ שיח אהבה
המשקפיים השחורים
[להסתיר (Cecher)] ציור-לשון של שיקול-דעת: הסוביקט האוהב שואל את עצמו לא אם עליו להודיע לנפש האהובה על אהבתו עליה (אין זה ציור-לשון של וידוי), אלא באיזו מידה מוטל עליו להסתיר מפניה את "מבוכות" (המולות) אהבתו: תשוקותיו, מצוקותיו, בקיצור חריגותיו (ובלשונו של ראסין: ט י ר ו פ ו ).

תכירו>זו מיה מאוד חשובה:
http://www.youtube.com/watch?v=xrWNXLPFz40 אימג'ים שמערכו אותי לגמרי ורודפים לי את התודעה.
http://www.youtube.com/watch?v=MhEOOpbJKEc&feature=quicklist מיה דרן מדברת. תקשיבו טוב.
(לרגע קצת הלחיץ אותי כמה שהשמות שלנו דומים)

המילה אמנות לוחצת עלי ממש בזמן האחרון. לא רציתי להגיד כלום אבל נדמה לי שהיא פתאום קטנה. לא עולה עלי. כאילו התכווצה במייבש. אולי בעצם היא גדולה עלי מדיי. אני טובעת בה. היא מנצחת אותי שוב ושוב. חזקה ממני. אני שותתתת דם על רצפת הזירה. קרב לא הוגן. היא בכלל לא צריכה אותי בצד שלה אבל אני חייבת אותה ליידי, שלי, אצלי. אמ(נו)ת. הרי ברור שאם מישהו יבכה כאן בסוף זו תהיה אני אז לפחות שאני אזמין קהל.

כבר שנים שיש לי בארסנל של הפרצופים שלי (אני קוראת לזה "תנוחות פנים") חצי חיוך. מין נטייה פנימית כזו, אולי חוסר סיפוק, תגובה לא מוחלטת. (הי ר'!-(איך במילואים?) זוכר איך היית מנסה 'לתקן' אותי?) פתאום נורא שמחתי לראות את מתי כספי מחייך ככה (זה ממש ממש בהתחלה של הקליפ) http://www.youtube.com/watch?v=0nG3Z_tBeRY&feature=related . אני קצת מעוכה והחיוך קצת מעוך בהתאם. צרת רבים חצי (הכינה) נחמה.

יום ראשון, 21 במרץ 2010

ציפיות-גבוהות-כריות-כתפיים

משהו, אני לא ידעת מה, אבל משהו הולך לצאת מכל זה.
בא לי לדרדר את כולכם יחד איתי.
(פריטים מתוך- רשימת המאמרים שאני צריכה לכתוב/לקרוא)
תהום הנשייה. נשיות. עשרה שלבים של אבלות בתהליך הקינה הנשי.
"אם לא הייתי רגיל לצום הייתי מזמן כבר מת מרעב"
על טקסטים מכוננים, הומור וצרות של עשירים
ספר בדיחות השואה הגדול-המהדורה המורחבת, מוארת ומאוירת
אתה לא מפורסם עד שלא מחקים/מחכים אותך
עשרת המכות- מדריך לנערה במצוקה או לפעילות ללא השגחת מבוגר
מדרניות ועכשוויות בזמן ההווה
כנראה שקמתי הבוקר על הצד המרדני של המיטה. אין כזה דבר יותר מדי עפרון שחור
http://www.youtube.com/watch?v=9rUD2HQrIjE&feature=related (חסכתי לכם את הוידאו)
מבוא לקשר וקישוריות:
@
שטרודל
את -
אצל- (/בחצר)
- ובניו
8


מישהו צריך להתחיל לשלם לי על אחד מהכישורים הבאים: לקנות דברים לא מוכרים ולטעום הכל/ לשבת שעות מול מרחבי האינטרנט, לגלוש בלי מציל ולתפוס את הגל הכי גדול/ פורקראסטיניישן.
אנשים יקרים. אנשים זולים. אנשים פשוטים. אנשים מורכבים. נרקיס הביצה, ורד האקווריום.
מה השריטה שלך? אפרנטלי אי דונט דו שריטות. אני בקטע של מכות שמשאירות סימנים כחולים שאחר-כך מחליפים צבעים.

pleas just let me be

זו הייתה הצצה אקסלוסיבית היישר לתוך הזרם.
והנה כמה הערות לפני שנעבור לסדר היום:
1) http://www.youtube.com/watch?v=SUuTioihz8s
2) נ' האחת והיחידה מתעופפת לה להרפתקה רצינית. ליבי איתך נ' היכן שלא תהיי על הגלובוס ומעבר לו.
3) אני בור ללא תחתית תרבותית
my mom is gorgeous! and this is my gorgeous mom blog (4


ארכיון הבלוג