יום שבת, 20 במרץ 2010

אני סובלת מפיצול אישיות. הי, גם אני!

יש משחק הכרות כזה. כל אחד אומר שלושה משפטים ורק אחד מהם נכון.

יש לי אלרגיה לתירס
אני רוצה לעשות ניתוח להגדלת חזה
כשהייתי קטנה פחדתי איימים מנחשים

אני רוצה להיות מפורסמת
יש לי תיק אמיתי של לואי ויטון
אני לא סובלת שום

יש לי 5 סתימות בשיניים
אני מסיימת את הסמסטר עוד חודש(!)
אני ממש רגישה לדיגדוגים

יש לי כתם לידה קטן ברגל ימין
החיה הכי אהובה עלי זו גמל
אני אוהבת לשתות באבל-טי (זה המשקה עם הכדורי טפיוקה)

אני חושבת על מידע גנרי ועל סטיסטיקות יבשות כמושא השראה. יש כמה אנשים שאני מחכה לשמוע מהם. (אל תיתממו). ויש כנראה שלב במצב הגעגועים או הזיכרון שבו לכל דבר קטן יש ערך.
קו-קו. השמיעו קול.
מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח.
לבטים של אותנטיות.
אני מתעמתת עם התחושה הזאת שאני רגילה. כמו כולם. עוד "אספירייניג- סאמטינג" "וואנה-בי". כותבת בלוג ועושה פרופורמנס וכותבת על זה בלוג ואז עושה כל זה פרופורמנס. כמו כולם. גם אני במשחק הזה כמו כולם. בדיוק כמו כולם. עזה-ברלין. ניו יורק-אלנבי סיטי. מומה-מובי. אל תיכנסו לזה בכלל.

אבקת סוכר, לאכול אותו בלי- .

עינויים>תענה אותי
הטלפון מצלצל> תענה אותי


עלו כל מיני שאלות והערות לגבי הבלונד. אני אגיד לכם מה. כבר כתבתי והכנתי אולי איזה 4 פוסטים שונים בנושא (עם לינקים מפנקים והכל). צילמתי באובססיביות את כל התהליך במספרה (3 שעות ושלוש קילו נייר כסף). וכל הזמן הזה הקול המטורף של המורה לסוציולוגיה מכיתה י' הידהד לי בראש: "האם 'גברים מעדיפים בלונדיניות' זו טענה אמפירית?"
נסיתי להידחף בכוח להיכל הכבוד של מדונה, מרלין מונרו ואנדי וורהול. תיכננתי להפתיע את המשפחה בלוק שזוף וזוהר כאילו שהם נחתו במיאמי (ביץ') ולא בטורנטו. ואיכשהו ברגע האמת הכל קצת קרס והחמצן לא עלה לי לראש. זה לא רע. זה נראה כמעט טיבעי, בריא. עדיין אני נראית תמיד כמו מזכירה של מישהו. קצת מביך לצבוע לראשונה את השיער בגיל 24 ולהרגיש כאילו שזה הולך לשנות לי את החיים. תיכננתי לא סתם למשוך איזה מבט אלא לסובב אנשים. רציתי לשמוע את ה'קנק' הפיזי מהחוליות בצוואר כשמישהו חוצה אותי. ועכשיו אני סתם עוד בחורה עם גוונים מושקעים (לפחות זה ממש התאים לי לצבע של השפם). טוקינג אבאוט בלונד אמבישיינס'...


זהירות! סחיטה ריגשית לסיום: (מיה-קטנה-בלונדינית-זה-המקור-האולטימטיבי)

יום שישי, 19 במרץ 2010

שק של סנטימנטים

לעיתים אני עמלה לריק. מכינה משלוחי-מנות דימיוניים .אוספת לינקים ואימג'ים ומידע. משתפת את/עת עצמי בעצמי. זה כמו להתרחץ בגיגית. אקסיומות. שאריות אמורים לאכול קר. אני כל הזמן מוצאת עוד דרכים לסבך את החיפוש שלי. להתחלק בהשראה על מנת להכפיל אותה. סימנים של פיסוק. לפעמים כל מה שאני זוכרת זה רק ה"לפני" וה"אחרי". האף שלי נוזל. הנחות מוצא שגויות. מה ההבדל בין מאמצים אנושיים למאמצים על-אנושיים.

בראיון עבודה למלצרות בירושלים. אחרי שדפקתי קצת פן וקצת מחשוף וקצת השאלתי ניסיון מקצועי פנה אלי ר' החינני ואמר:"טוב, מיה...אז מה הפלא שלך?" . ואני, את אותו רגע לא אשכח. התרגשתי נורא. סוף סוף, שאלה לעניין, נמסתי. נסיתי בכוח לאחוז באותיות ובצבעים שרצו לי בראש, לנסות לתת לו להציץ לשיגעון , להסביר שאני זו רק אני. הקונספט שמחבר בין הדובדבן לקצפת, היכולת לערבב את את גבולות השחיתות עם הטעם הטוב ועדיין שזה יהיה סופר מיקצועי. עברו 5 שניות ארוכות ואני עדיין חלמתי איך אני גם מספרת לו שאני בדיוק מתכננת ללמוד גם לעוף, ר' שוב שאל: "מיה, מה הפלאפון שלך?"

גאות בחיי. בלי תקופה ובלי שוב. ציירי לך שפם. שובו של ההיבריד. עלייתו ונפילתו של הקונספט האינטרדסיפלינארי. ישנן יפות ממנה, אך אין יפות כמוה. מרק מגיע בקופסת שימורים. לימדו אותי בבית ספר איך לצייר חור של תחת. ככה- *. אני עומדת לפני רגעים גדולים של מבוכה. אני מקווה שאני לא מסתירה לך. כבר מתגעגעת לימים שעוד לא הגיעו.
http://www.youtube.com/watch?v=JCseeCGt6YI&feature=grec

ראיתי ראיון עם מ.אברמוביץ' ובסוף היא מסבירה- שיש בעולם היררכיה ברורה. הכי למעלה זה מוזיקה, אחר-כך פרופורמנס ואז כל הארטס'... יש שיגידו שזה אפילו "נכון אובייקטיבית". אני פשוט מתה על אמנות. רק רציתי להדגיש את זה.

עכשיו פעם נורא באופנה. חזרה אל הבנאליות בזרועות פתוחות, בחולצות ג'ינס ובמסגרות משקפיים גדולות. רמזים מתרימים?!. אמונה בזוגיות. צעיר זו שאלה של טעם. להדביק מדבקות מבפנים, כדי שאני אוכל לראות אותם ולא בשביל שאר העולם. דברי איתי דחוףףףף!!1111
http://www.youtube.com/watch?v=nmVokxPET-0&feature=related

אולי לפעמים נדמה לכם שאתם מבינים. אל תטעו.

יום שלישי, 16 במרץ 2010

עוד פינוקים וויזואלים בחסות נואבה יורק







אלגנטיות מקומית ב"לייב"

לתת למיכל לצלם. לנסות להיכנס לה לעיניים. בוידאו אחד מיכל תפסה אותי ברגע מכריע ובזוויות מרשיעות בשירותים האקסלוסיביים של הניו מיוזיאום. בוידאו השני רואים ושומעים הבזקים מושלמים של הנאה. אגב, הכדור מראות שמעלינו הוא גלגול ההתגלמות הגשמית של נעמה בברוקלין 3>

יום שישי, 12 במרץ 2010

(*) 0148

N-Y-C here I-M
סיכום זריז של יומיים בתפוח הגדול והרטוב.
אני ומיכל ואני ומרינה. לא, באמת. זמן אייכות וכל זה.
יש לי כל כך הרבה מחשבות ומה להגיד ולא נראה לי שזה משנה. ניו-יורק לא צריכה אותי אבל מדי פעם אני צריכה אותה.
מתקתקת קווים במטרו. קפצנו לרקוד בברוקלין. קפה באפ-טאון. הזלת ריר בכמות לא רצוניות בסטודיו של הקופר-יוניון. אמא יש רק אחת. הסופר כלונה-פארק. דברים של ה-בזול ודברים של ה-ביוקר. לימוזינות לבנות שמחכות. אינסטליישן מטריות אינסופי. מפעל חיים בתחום האמנות. המשמעויות של המילה "הכרה". גרבי שקיות פלסטיק. ג'אנק איכותי וערגה לדברים שבאים במצב צבירה של קרם. סכ"ה הן דומות. שתי נשים חשובות וחזקות שיש להן השפעה ישרה על החיים שלי. ואני עוד אחזור. לניו-יורק, למיכל, למרינה.

רשימת דברים:
>הקשר בין הלחיים של הפנים ללחיים של התחת (ביחיד-לכי לחי)
>למצוא דרך להישאר במקומות שאני אוהבת אחרי שהם נסגרים לקהל
>המונח "משתמש קבוע"
>למשוך (לה) בצמה
>איך הרגע של המפגש מוחק את תקופת ההמתנה
>דברים שמכרסמים. קנאה, רעב, חיות
>גם אני וגם אבא שלי כל הזמן מתנתחים.
>גאות ושפל בהקשר של איפור
>הצבע שחור
>דברים שבאים בסגנון של שיש. עוגה, גבינה
>חופשה בתוך/במהלך חופשה
>לנסות להבין למה אני אוהבת הפתעות
(*) זה המספר מבקר שלי בפרופרופרמנס של מרינה אברמוביץ במומה. בסוף הוצאתי לשון, היא לא התרשמה.
נ.ב. האם רחוק מהעין זה בהכרח רחוק מהלב? אף אחד לא העיז להגיב באופן רישמי (או לא רישמי) על התמונות. האם האמנות מתנקמת בי וכולכם מכחישים אלי כל קשר? האם זו הקנאה בשפם שבלעה את לשונכם?

maya in wonderland

מה אם אפשר היה להשתיל את זה לתמיד. לראות תלת מימד בעולם האמיתי של התלת מימד. להיות תקועה בפנטזיה. לא להחזיר את המשקפיים המגוחכות בסוף הסרט. לחיות 3D. אולי זה עניין של בחירה. ללמוד להרגיש יותר. לחדד את החושים. להגביר את הווליום של המודעות. יש ימים כאלה, שהצבעים ציבעוניים יותר. צריך להתאמן על זה, נראה לי.
טקס פוסט מודרני: לעמוד בתור, לשבת בלי לזוז בחדר חשוך עם עוד הרבה אנשים זרים, לתקוע פופקורן עמוק בין הרווחים בשיניים, להיבלע ביצירה של כמה אנשים שעבדו קשה. קרני אור וכמה צלילים מוקלטים. סיפורי בדים. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לתת ביקורת קולנוע ראויה. רמת ההנאה שלי תלויה באינספור גורמים ומשתנים. אני הולכת לישון הלילה כשאני חושבת על טים ב' ועל ג'וני ד'. על רמת התיסכול שהם בטח מרגישים כשהם "עושים" קולנוע. זה לא שאין הצלחות כבירות והתרגשות גדולה. אבל אם זה מה שאפשר היה לתרגם למימד הפיזי אני מוכנה לשלם הרבה כדי לראות מה הולך להם בראש.
ונחזור רגע ללואיס ק'. או יותר נכון לצ'ארלס ד'. לאהבתו הניצחית לילדות קטנות. לפיצול האישיות האדיר שהוא פיתח בין המתמטיקה והמספרים לאותיות ולסיפורים. יצירות מרובות רבדים הם מוקד משיכה גדול מאוד מבחינתי. יש כל כך הרבה פרטים והתרחשויות שקשורות לספר ולאיך שהוא נכתב, ויש כל כך הרבה הקשרים וחיבורים שהוא יוצר. מי זה האדם הזה שיכול להכין משהו בסדר גודל כזה שמאה וחצי לאחר מכן זה עוד מזין אנשים.
אני רוצה גם.
להרשות לעצמי ליפול לבור. אני כמעט בטוחה שאליס אין וונרלנד היא חברה של לוסי אין דה סקיי. ואולי שמרי פופינס היתה מטפלת שלהן כשהן היו קטנות.
חיפשתי את השם אליס ביו-טיוב. ממש התאים לי השיר הבא שהופיע באופציות הראשונות. רעל. סוג של השראה. משהו אחר שזורם בורידים. אין גבולות ממשיים לדימיון.
http://www.youtube.com/watch?v=Qq4j1LtCdww

יום רביעי, 10 במרץ 2010

אנ(ט)י היסטמין

רק כמה מילים. להפיג את הדממה. אני כבר מרגישה מחוייבות לעדכן "אתכם". מי ואיפה שלא תהיו. קצת גם בשביל לעדכן את עצמי. הלו"ז צפוף והמלאכה מרובה. המשפחה הגרעינית שלי כאן איתי השבוע. עד שסיגלתי לעצמי איזושהי שגרה היא נגוזה. הדבר היחיד שיציב זה הגריד רחובות של טרונטו. אני נהנית בחברתם ואוהבת אותם מאוד. מאוד. "הכל באשמתי" במובן הטוב של המילה. הסתעפויות ומעקפים. דרכים לא צפויות שבהן דברים מתחברים.



שאלות (בלשון זכר):
מתי בפעם האחרונה ממש צרחת?
אתה אוהב עמבה?
מה גורם לך להרגיש גברי?
אתה אוהב חריף?
אם היית מכשיר חשמלי, איזה מכשיר חשמלי היית?
האם אתה קורא עיתון באופן סדיר?
מה עולה לך בראש כשאתה אומר בקול רם את המילה "לחי"?
האם למילה "פירורים" יש קונוטציה חיובית או שלילית בעינייך?
מתי בפעם האחרונה שתלת משהו?


שאלות (בלשון נקבה):
מתי בפעם האחרונה ממש צרחת?
את אוהבת במבה?
מה עדיף כאב של אחרי ללכת על עקבים או כאב של אחרי שלובשים חזייה לוחצת מדי?
את אוהבת חריף?
איזה מהמילים הבאות יותר סקסית: עוטפת/נוטפת/שוטפת/לופתת/חופפת/מעפעפת?
מתי בפעם האחרונה גזרת משהו ומה זה היה?

יום שבת, 6 במרץ 2010

דבר אלי בפרחים. שמש בחוץ בטורנטו ואני משתזפת מההקרנה של המסך מחשב

ממש שניה לפני שהתעוררתי הבוקר חלמתי חלום רע. ידעתי שאני חולמת כנראה, כי בניגוד להיגיון פתאום מול הרעים הייתה לי המון תושייה. זה היה בחנות מאוד מוזרה. מין פסאג' סמטאות אנדרגאונד. וכל הויזואל היה כמו בסרט ישן רק שאני הייתי אני המודרנית. גוונים של חום ספייה וכחול, תאורה עמומה. אני רואה שהכל שם טחוב ומוזר (דוכני בגדים ישנים, אני מחפשת ג'ינס אמיתי) ומנסה להתקדם הלאה. יש מין וילון בד כחול כמו רשת אבל בהרבה שכבות. אני מסיטה אותו ומביטה למסדרון, חושבת לעצמי אם זו היציאה. גבר בא לעזור לי. אני לא מצליחה להיזכר את הדיאלוג בעיברית או באנגלית. למרות שאני חשדתי שזו מלכודת אני צועדת היישר לתוכה ואז במקום יציאה אני כלואה בין 3 אנשים והבן אדם שבא "לעזור לי" ולהראות לי איפה היציאה מחזיק/לופת אותי חזק. הם צוחקים עלי קצת שכאילו בכוונה נכסתי להם למסדרון האיום הזה. אולי זה נכון. אין לי אפילו איך להתחיל להתמודד איתם. אני חושבת לעצמי שאני אנסה לעשות כאילו אני משתפת פעולה, ואז אני חושבת שזה רעיון גאוני ומטומטם. אני לא יודעת איזו מהמחשבות חשבתי בחלום ואיזו בחיים. אני רק מבינה שלא יכולתי לדמיין מה הם הולכים ומתכננים לעשות לי או לפחות יכולים. אני תמיד מדמיינת את ה"וורסט-קייס-סנאריו" והפעם לא עלה לי שום דימוי. באיזשהו אופן נהנתי מהחלום, משהו בסט ובאנשים היה כל כך יפה ואני זוכרת שהתווי פנים של האיש הרע היו מוצקים ומעניינים (וקרובים אלי כל כך) אבל כמצד שני אני לא זוכרת כלום. זה נראה לי קשור לרמות של מודעות, כי אם הייתי מרגישה שזו המציאות הייתי כל כך בהלם שלא יכולתי להעריך את זה ולהתענג על כל הפרטים.

התחלתי את הבוקר עם אופרות ואריות וככל שעברו השעות שביליתי מול המחשב זה התרדר פלאים לכאסח ורוק. שיגעון. אבולוציה פוסט מודרנית. אני כל כך טובה בלזיין את השכל.
אני בעיצומו של איחוד משפחתי מרגש. שמתי לב שאולי אני קצת בדיסטנס גם כשהם כאן, אולי אני מנסה לפזר את הגעגועים איכשהו, לא להתרגל או להתמכר לתמיכה של התא המשפחתי. המרחק גורם להרבה עיוותים. צריך ללמוד להנות מזה כי אחרת זו סתם אובססיה מיותרת. יש משהו מרגש במאמץ שמתחשק לי לעשות כדי לשמור על כל הקשרים והאנשים שאני צריכה בחיים שלי. רמות שונות של תקשורת. ערוצים חדשים. (וירטואוזיות וירטואלית. זה רק אני וה-אווטאר שלי). אני מאוד משתדלת ולא מתחשבנת, זה לא הגיוני. מרקמים של אהבה וטקסטורות של געגוע. וניואנסים של צבעים. לפעמים אני עיוורת-גוונים.

וזה משהו טוב בשבילכם:
http://www.youtube.com/watch?v=oEHVeXtaa3g
וזה מוכר וידוע (ושחוק?!) אבל זה הצחיק אותי נורא כי הפרח שתקעו לה בשיער זה הפרח שאני הכי אוהבת. זה מין צמח קלישאתי כי הוא זה שתמיד מוסיפים בצד לזרים של וורדים וכלות. בעיברית השם הוא גיפסנית. והשם שלו באנגלית זה baby breath. משגע לא?

ארכיון הבלוג