יום שני, 8 במרץ 2010
יום שבת, 6 במרץ 2010
דבר אלי בפרחים. שמש בחוץ בטורנטו ואני משתזפת מההקרנה של המסך מחשב
ממש שניה לפני שהתעוררתי הבוקר חלמתי חלום רע. ידעתי שאני חולמת כנראה, כי בניגוד להיגיון פתאום מול הרעים הייתה לי המון תושייה. זה היה בחנות מאוד מוזרה. מין פסאג' סמטאות אנדרגאונד. וכל הויזואל היה כמו בסרט ישן רק שאני הייתי אני המודרנית. גוונים של חום ספייה וכחול, תאורה עמומה. אני רואה שהכל שם טחוב ומוזר (דוכני בגדים ישנים, אני מחפשת ג'ינס אמיתי) ומנסה להתקדם הלאה. יש מין וילון בד כחול כמו רשת אבל בהרבה שכבות. אני מסיטה אותו ומביטה למסדרון, חושבת לעצמי אם זו היציאה. גבר בא לעזור לי. אני לא מצליחה להיזכר את הדיאלוג בעיברית או באנגלית. למרות שאני חשדתי שזו מלכודת אני צועדת היישר לתוכה ואז במקום יציאה אני כלואה בין 3 אנשים והבן אדם שבא "לעזור לי" ולהראות לי איפה היציאה מחזיק/לופת אותי חזק. הם צוחקים עלי קצת שכאילו בכוונה נכסתי להם למסדרון האיום הזה. אולי זה נכון. אין לי אפילו איך להתחיל להתמודד איתם. אני חושבת לעצמי שאני אנסה לעשות כאילו אני משתפת פעולה, ואז אני חושבת שזה רעיון גאוני ומטומטם. אני לא יודעת איזו מהמחשבות חשבתי בחלום ואיזו בחיים. אני רק מבינה שלא יכולתי לדמיין מה הם הולכים ומתכננים לעשות לי או לפחות יכולים. אני תמיד מדמיינת את ה"וורסט-קייס-סנאריו" והפעם לא עלה לי שום דימוי. באיזשהו אופן נהנתי מהחלום, משהו בסט ובאנשים היה כל כך יפה ואני זוכרת שהתווי פנים של האיש הרע היו מוצקים ומעניינים (וקרובים אלי כל כך) אבל כמצד שני אני לא זוכרת כלום. זה נראה לי קשור לרמות של מודעות, כי אם הייתי מרגישה שזו המציאות הייתי כל כך בהלם שלא יכולתי להעריך את זה ולהתענג על כל הפרטים.
התחלתי את הבוקר עם אופרות ואריות וככל שעברו השעות שביליתי מול המחשב זה התרדר פלאים לכאסח ורוק. שיגעון. אבולוציה פוסט מודרנית. אני כל כך טובה בלזיין את השכל.
אני בעיצומו של איחוד משפחתי מרגש. שמתי לב שאולי אני קצת בדיסטנס גם כשהם כאן, אולי אני מנסה לפזר את הגעגועים איכשהו, לא להתרגל או להתמכר לתמיכה של התא המשפחתי. המרחק גורם להרבה עיוותים. צריך ללמוד להנות מזה כי אחרת זו סתם אובססיה מיותרת. יש משהו מרגש במאמץ שמתחשק לי לעשות כדי לשמור על כל הקשרים והאנשים שאני צריכה בחיים שלי. רמות שונות של תקשורת. ערוצים חדשים. (וירטואוזיות וירטואלית. זה רק אני וה-אווטאר שלי). אני מאוד משתדלת ולא מתחשבנת, זה לא הגיוני. מרקמים של אהבה וטקסטורות של געגוע. וניואנסים של צבעים. לפעמים אני עיוורת-גוונים.
התחלתי את הבוקר עם אופרות ואריות וככל שעברו השעות שביליתי מול המחשב זה התרדר פלאים לכאסח ורוק. שיגעון. אבולוציה פוסט מודרנית. אני כל כך טובה בלזיין את השכל.
אני בעיצומו של איחוד משפחתי מרגש. שמתי לב שאולי אני קצת בדיסטנס גם כשהם כאן, אולי אני מנסה לפזר את הגעגועים איכשהו, לא להתרגל או להתמכר לתמיכה של התא המשפחתי. המרחק גורם להרבה עיוותים. צריך ללמוד להנות מזה כי אחרת זו סתם אובססיה מיותרת. יש משהו מרגש במאמץ שמתחשק לי לעשות כדי לשמור על כל הקשרים והאנשים שאני צריכה בחיים שלי. רמות שונות של תקשורת. ערוצים חדשים. (וירטואוזיות וירטואלית. זה רק אני וה-אווטאר שלי). אני מאוד משתדלת ולא מתחשבנת, זה לא הגיוני. מרקמים של אהבה וטקסטורות של געגוע. וניואנסים של צבעים. לפעמים אני עיוורת-גוונים.
וזה משהו טוב בשבילכם:
http://www.youtube.com/watch?v=oEHVeXtaa3g
וזה מוכר וידוע (ושחוק?!) אבל זה הצחיק אותי נורא כי הפרח שתקעו לה בשיער זה הפרח שאני הכי אוהבת. זה מין צמח קלישאתי כי הוא זה שתמיד מוסיפים בצד לזרים של וורדים וכלות. בעיברית השם הוא גיפסנית. והשם שלו באנגלית זה baby breath. משגע לא?
יום חמישי, 4 במרץ 2010
"קיצור תולדות הכול"(*)
רשמים לא מסודרים מתוך הפרופורמנס האחרון. (הישארו איתנו גם לקטעים הבאים: צילומי האילוסטרציה המקוריים בדרך.)
אני מרגישה שהצלחתי לייצר אמ(נו)ת. זו רק אני או שיש לי שיגעון גדלות?
המילה הומור היא במקור מושג רפואי!!!! תראו כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Humour. והציטוט הבא הוא מכאן: http://www.notes.co.il/greengross/41900.asp . מבחינתי זה גילוי מדהים (אבא, למה לא גילית לי?).
"מקור המילה "הומור" במילה הלטינית humorem, שפירושה "נוזל". היפוקרטס, הנחשב לאבי הרפואה, האמין, במאה ה-4 לפני הספירה, שבריאות טובה תלויה באיזון של ארבעה נוזלים (הומורים) של הגוף (דם, ליחה, מרה שחורה ומרה צהובה) מאוחר יותר יוחסו לנוזלים הללו תכונות פסיכולוגיות, והיחס בין הנוזלים השונים קבע את אופיו של האדם ואת הטמפרמנט שלו.... במאה ה-16 התפתחה המילה "הומור" (humor) מהמילה הצרפתית humeur, והחלה לסטות מהמשמעויות המקוריות שלה. המילה החלה לשמש לתיאור כל התנהגות הסוטה מהנורמה החברתית המקובלת. מכיוון שאנשים שהתנהגו בצורה כזו נתפשו כמוזרים וככאלו שאחרים שמו ללעג וקלס, התחיל להיבנות הקשר בין המילה הומור לצחוק, והמילה החלה לתפוס את מקומה בקומדיות. האנשים המוזרים, שאחרים נהנו לצחוק עליהם, נקראו הומוריסטנים (humorists), ואנשים בעלי חוש הומור נחשבו כאלו שחיקו את התנהגויות ההומוריסטנים. כך, חוש הומור נחשב ליכולת לגרום לאחרים לצחוק. רק לקראת סוף המאה ה-19, המונח "הומוריסטן" קיבל את משמעותו המודרנית – אדם היוצר הומור על מנת להצחיק אחרים"
הסאונד של 20 איש צוחקים בטירוף. אני מקשיבה להם תוך כדי שאני עושה פרצופים למצלמה וחושבת לעצמי מעניין למה הם ככה צוחקים, איך למרות כל הפיצול אישיות אני עדיין לא מצליחה להיות קהל במופע שלי?
לנסות לפתח רגישות קומית מבחינת התיזמון. שלא יהיה ארוך מדי ולא קצר מדי. לא חם ולא קר מדי. מספיק לח אבל לא רטוב, מספיק נוח אבל לא יותר מדי. מצחיק מצחיק אבל בעצם עצוב או לפחות אמיתי. לנצח את הטכנולוגיה ולהצליח לייצר דרך הערוצים הדיגיטליים משהו אותנטי. חשיפה באמצעות הוספה של עוד גורם למשוואה (בניגוד לעובדה שבשביל לעשות אמנות לפעמים נדמה לי שכולם מתפשטים כל הזמן. ניחא). לאזן רמת הנאה עם רמת מתח ועניין. שמספיק יבינו אותי אבל שתמיד גם ימשיכו לתהות על קנקני ועל זקני.... :})
שוב, ההצלחה תלויה ברמת היחסים בין התוצר הסופי לפורמט שאותו אני מנכסת לעצמי.
i will never forget my first TED talk
אני באמת חייבת להשיג את הוידאו הזה ולשלוח להם אותו.
לשמור על המתח בין ה-REAL ל- FAKE.
>>to form a deform<<
יש ימים כאלה. להצליח לגשר על הפער. להגיע לחשיפה של האמת האמיתית והפנימית. "אסנס"
אז ציירי לך שפם http://www.youtube.com/watch?v=a6FWhFiM_4k ופשוט תעשי מה שאומרים לך.
ואני רק אוסיף שהיה לי מרגש שהיו בקהל חברים טריים מקומיים שלי שבאו לראות אותי מתחחפת על חשבון הזמן הפרטי שלהם באודיטוריום המפואר של הבית ספר שלהם. זו כנראה אהבת אמת. חוץ מזה כולם כאן איתי מוסרים לכם ד"ש: בילי ואנדי ומרינה. קית', מרלין ואיימי, ואפילו מדונה ואלביס.
(*) הכותרת גנובה משם של ספר של קן וילבר. עוד לא קראתי אבל יש המלצות.
(**) והערה לסיכום הפוסט הקודם: א' א' ד' א' מ' א' ת' !
אני מרגישה שהצלחתי לייצר אמ(נו)ת. זו רק אני או שיש לי שיגעון גדלות?
המילה הומור היא במקור מושג רפואי!!!! תראו כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Humour. והציטוט הבא הוא מכאן: http://www.notes.co.il/greengross/41900.asp . מבחינתי זה גילוי מדהים (אבא, למה לא גילית לי?).
"מקור המילה "הומור" במילה הלטינית humorem, שפירושה "נוזל". היפוקרטס, הנחשב לאבי הרפואה, האמין, במאה ה-4 לפני הספירה, שבריאות טובה תלויה באיזון של ארבעה נוזלים (הומורים) של הגוף (דם, ליחה, מרה שחורה ומרה צהובה) מאוחר יותר יוחסו לנוזלים הללו תכונות פסיכולוגיות, והיחס בין הנוזלים השונים קבע את אופיו של האדם ואת הטמפרמנט שלו.... במאה ה-16 התפתחה המילה "הומור" (humor) מהמילה הצרפתית humeur, והחלה לסטות מהמשמעויות המקוריות שלה. המילה החלה לשמש לתיאור כל התנהגות הסוטה מהנורמה החברתית המקובלת. מכיוון שאנשים שהתנהגו בצורה כזו נתפשו כמוזרים וככאלו שאחרים שמו ללעג וקלס, התחיל להיבנות הקשר בין המילה הומור לצחוק, והמילה החלה לתפוס את מקומה בקומדיות. האנשים המוזרים, שאחרים נהנו לצחוק עליהם, נקראו הומוריסטנים (humorists), ואנשים בעלי חוש הומור נחשבו כאלו שחיקו את התנהגויות ההומוריסטנים. כך, חוש הומור נחשב ליכולת לגרום לאחרים לצחוק. רק לקראת סוף המאה ה-19, המונח "הומוריסטן" קיבל את משמעותו המודרנית – אדם היוצר הומור על מנת להצחיק אחרים"
הסאונד של 20 איש צוחקים בטירוף. אני מקשיבה להם תוך כדי שאני עושה פרצופים למצלמה וחושבת לעצמי מעניין למה הם ככה צוחקים, איך למרות כל הפיצול אישיות אני עדיין לא מצליחה להיות קהל במופע שלי?
לנסות לפתח רגישות קומית מבחינת התיזמון. שלא יהיה ארוך מדי ולא קצר מדי. לא חם ולא קר מדי. מספיק לח אבל לא רטוב, מספיק נוח אבל לא יותר מדי. מצחיק מצחיק אבל בעצם עצוב או לפחות אמיתי. לנצח את הטכנולוגיה ולהצליח לייצר דרך הערוצים הדיגיטליים משהו אותנטי. חשיפה באמצעות הוספה של עוד גורם למשוואה (בניגוד לעובדה שבשביל לעשות אמנות לפעמים נדמה לי שכולם מתפשטים כל הזמן. ניחא). לאזן רמת הנאה עם רמת מתח ועניין. שמספיק יבינו אותי אבל שתמיד גם ימשיכו לתהות על קנקני ועל זקני.... :})
שוב, ההצלחה תלויה ברמת היחסים בין התוצר הסופי לפורמט שאותו אני מנכסת לעצמי.
i will never forget my first TED talk
אני באמת חייבת להשיג את הוידאו הזה ולשלוח להם אותו.
לשמור על המתח בין ה-REAL ל- FAKE.
>>to form a deform<<
יש ימים כאלה. להצליח לגשר על הפער. להגיע לחשיפה של האמת האמיתית והפנימית. "אסנס"
אז ציירי לך שפם http://www.youtube.com/watch?v=a6FWhFiM_4k ופשוט תעשי מה שאומרים לך.
ואני רק אוסיף שהיה לי מרגש שהיו בקהל חברים טריים מקומיים שלי שבאו לראות אותי מתחחפת על חשבון הזמן הפרטי שלהם באודיטוריום המפואר של הבית ספר שלהם. זו כנראה אהבת אמת. חוץ מזה כולם כאן איתי מוסרים לכם ד"ש: בילי ואנדי ומרינה. קית', מרלין ואיימי, ואפילו מדונה ואלביס.
(*) הכותרת גנובה משם של ספר של קן וילבר. עוד לא קראתי אבל יש המלצות.
(**) והערה לסיכום הפוסט הקודם: א' א' ד' א' מ' א' ת' !
סבב מהיר של דיוור ישיר מ-א' ועד ת' (בהנחה שיש מי שקורא את הבלוג)
שימו לב: כל השמות המלאים והאותיות האחרות שמורים במערכת. על מנת למנוע אי נעימויות אם שמכם אינו מופיע כאן או שנפלה טעות כתיב או טעות באופי האיחול חשוב שתדעו שמדובר בטעות אנוש ותו לא.
לקוראים ר' ו-ת'> טורנטו כן מחכה לכם. לא תהיו כאן אף פעם לבד.
לקוראת ר'> חבל לך על הזמן. יהיה להיט.
ל-ל'> חושבת עליך.
לקורא נ'> סחתיין, זה לא היה קל.
לקורא א' המקורי> ה-ס' היה נראה מעולה. ואני מתעלה על עצמי ושולחת ברכה גם למושא הקנאה-ר' הרחוקה.
לקוראות המכובדות מ' ו-נ'> הזנקת השלישיה האינטרנטית מתקדמת בקצב של זחילה. אבל חשוב שתדעו שאני נאמנה לכן כמו ראשי התיבות המתוקים שלנו.
לקוראת ק'> חיבוק חזק חזק. ועוד יותר חזק.
ל-א'1> עזוב, לא נורא, עבר לי.
ל-א'2> הצילו!
ל-א'3> מלא מלא מלא נשיקות וד"ש לוהט למוקי.
ל-א'4> נא להמשיך באותו הקצב, ולצוף מדי פעם גם בשבילי.
לכל ה-א'לפים> עכשיו כשאני ב' הלך עליכם לגמרי. רק חשבתי שכדאי שתדעו.
ל-נ', א' ג' ו-ר'> תודה שבאת. הייתם קהל נפלא.
ל-ר'> אני מצפה בכיליון עיניים. ואתה?
ל-ג'> מה יהיה? איך הבוטן?
ל-מ'> הרסת אותי.
לקוראים ש' ו-א'> כתב היד שלכם ריגש אותי אינסוף. אני אענה לכם באותו מטבע עם חזרתה של המשלחת לארץ.
לקוראת הנאמנה והיקרה מ'> תודות מרובות על המשלוח מנות ה-מ-ה-מ-ם שנחת אצלי בדירה. אוזני המן הישר מארץ הקודש הן מצרך נדיר בקנדה הקרירה והברכה כבר מוצגת לראווה על אדן החלון במטבח. המלכה-האם נחתה באופן מסודר, מספק ומניח את הדעת ומאז אנחנו מתמקדות רק בחגיגות ופינוקים. אני שולחת לך מלא אהבה ולכל הצדיקים שסביבך גם!
ושלא תגידו שלא אמרתי תודה וסליחה ושלום
מ'
לקוראים ר' ו-ת'> טורנטו כן מחכה לכם. לא תהיו כאן אף פעם לבד.
לקוראת ר'> חבל לך על הזמן. יהיה להיט.
ל-ל'> חושבת עליך.
לקורא נ'> סחתיין, זה לא היה קל.
לקורא א' המקורי> ה-ס' היה נראה מעולה. ואני מתעלה על עצמי ושולחת ברכה גם למושא הקנאה-ר' הרחוקה.
לקוראות המכובדות מ' ו-נ'> הזנקת השלישיה האינטרנטית מתקדמת בקצב של זחילה. אבל חשוב שתדעו שאני נאמנה לכן כמו ראשי התיבות המתוקים שלנו.
לקוראת ק'> חיבוק חזק חזק. ועוד יותר חזק.
ל-א'1> עזוב, לא נורא, עבר לי.
ל-א'2> הצילו!
ל-א'3> מלא מלא מלא נשיקות וד"ש לוהט למוקי.
ל-א'4> נא להמשיך באותו הקצב, ולצוף מדי פעם גם בשבילי.
לכל ה-א'לפים> עכשיו כשאני ב' הלך עליכם לגמרי. רק חשבתי שכדאי שתדעו.
ל-נ', א' ג' ו-ר'> תודה שבאת. הייתם קהל נפלא.
ל-ר'> אני מצפה בכיליון עיניים. ואתה?
ל-ג'> מה יהיה? איך הבוטן?
ל-מ'> הרסת אותי.
לקוראים ש' ו-א'> כתב היד שלכם ריגש אותי אינסוף. אני אענה לכם באותו מטבע עם חזרתה של המשלחת לארץ.
לקוראת הנאמנה והיקרה מ'> תודות מרובות על המשלוח מנות ה-מ-ה-מ-ם שנחת אצלי בדירה. אוזני המן הישר מארץ הקודש הן מצרך נדיר בקנדה הקרירה והברכה כבר מוצגת לראווה על אדן החלון במטבח. המלכה-האם נחתה באופן מסודר, מספק ומניח את הדעת ומאז אנחנו מתמקדות רק בחגיגות ופינוקים. אני שולחת לך מלא אהבה ולכל הצדיקים שסביבך גם!
ושלא תגידו שלא אמרתי תודה וסליחה ושלום
מ'
יום שבת, 27 בפברואר 2010
Oh, Canada, Oh
כשנכנסים לרשום דף חדש לבלוג צריך ללחוץ על המילים "מרכז שליטה". זה מאוד מספק.
so...moving on to the language i am thinking in right now
i really don't know what to tell you all.
i am working on a short performance coming this Wednesday,
got a mustache and everything... don't tell any one. i am simulating a "TED" talk
as i become this crazy professor who research technologies seeking the "truth". (all inspired by my skype camera) i am so strange. don't say i didn't warn you.
i booked the school big auditorium, there are maybe 15 people in the class. i will be talking to the masses
i am working on a short performance coming this Wednesday,
got a mustache and everything... don't tell any one. i am simulating a "TED" talk
as i become this crazy professor who research technologies seeking the "truth". (all inspired by my skype camera) i am so strange. don't say i didn't warn you.
i booked the school big auditorium, there are maybe 15 people in the class. i will be talking to the masses
יום שישי, 26 בפברואר 2010
i am from the foreign/porn press
בקפה, היום העוגיה נגמרה הרבה לפני השלוק האחרון. איזה אושר.
אתמול ראיתי פרופורמנס ממש מתוק. היום אני מתכננת לראות עוד שניים. צרכנות של אמנות במובן הכי טהור של המילה.
הג'סטות הפיזיות של המופע ריתקו אותי. על גבול המחול. קשה לי לתאר במילים. שתי בנות, אחת גבוהה אחת נמוכה, זזות ביחד. אפילו הפרופורציות המעוותות היו מדויקות. חשבתי על שידוכים בין אנשים. למצוא פרטנרים לחיים, לעבודה וליצירה. אני חושבת על זה הרבה. הכל לטובת הקולקטיב (שירים למגירה-מגירה יקרה שלום). שלום, קוראים לי מיה ואני בלוגרית.
אני חושבת על חשיבות של כותרות וטייטלים.
תמיד חשוב לדעת את מה או את מי אתה מייצג. אני מתה על תגי שמות וסרטים של מאחורי הקלעים. זה מזכיר לי ורניסאז'ים והיררכיות. פריבילגיות, הבן של-, צוות הקמה. אני אוהבת את המתח שבין לפני לאחורי הקלעים. על החדר שבו עשיתי את המופע בסוף שנה ב' כתבתי "כניסת אמנים". לא נראה לי שמישהו שם לב אבל לי זה היה ממש חשוב. זה גם הגדיר את החלל וגם התייחס באופן ישיר לקהל שראה אותי. בכלל, אין כמו קהל שבוי. אמנות בכוח.
הג'סטות הפיזיות של המופע ריתקו אותי. על גבול המחול. קשה לי לתאר במילים. שתי בנות, אחת גבוהה אחת נמוכה, זזות ביחד. אפילו הפרופורציות המעוותות היו מדויקות. חשבתי על שידוכים בין אנשים. למצוא פרטנרים לחיים, לעבודה וליצירה. אני חושבת על זה הרבה. הכל לטובת הקולקטיב (שירים למגירה-מגירה יקרה שלום). שלום, קוראים לי מיה ואני בלוגרית.
אני חושבת על חשיבות של כותרות וטייטלים.
תמיד חשוב לדעת את מה או את מי אתה מייצג. אני מתה על תגי שמות וסרטים של מאחורי הקלעים. זה מזכיר לי ורניסאז'ים והיררכיות. פריבילגיות, הבן של-, צוות הקמה. אני אוהבת את המתח שבין לפני לאחורי הקלעים. על החדר שבו עשיתי את המופע בסוף שנה ב' כתבתי "כניסת אמנים". לא נראה לי שמישהו שם לב אבל לי זה היה ממש חשוב. זה גם הגדיר את החלל וגם התייחס באופן ישיר לקהל שראה אותי. בכלל, אין כמו קהל שבוי. אמנות בכוח.
אני אוהב משחקי מילים וצילילים בשפה. כשהצעתי לחברים כאן לעשות "פורים פארטי" הם שמעו "פורן פארטי". אני תמיד עובדת על כל המקבילות בעיברית (מי שמכיר את השיר שלי על משרד הפנים) אבל רק עכשיו מתחילה להנות מהמקבילות באנגלית. וגם התירגום של הדברים לפעמים היסטרי. שי איז שאי.
בבושקה. משהו בתוך מהו, תופס את אותה הצורה.
ברגעים אלה ממש יורד שלג לכל הכיוונים. זה יפה מרחוק אבל כדאי שתדעו ששלג בתוך העיר זה מזה מגעיל. קשה לצעוד ברחובות והכל הופך לעיסת בוץ חומה וקפואה. סלש'. עם המגפי-שלג אני תמיד מרגישה איזה 5 קילו יותר. הם לא כבדות אבל אני כבדה כשאני בתוכן. הולכת על פני הירח.
פורים שמח ועד-לא-ידע לכם יקרים.
(התחפשתי לפוסטר של אנדי וורהול)
יום חמישי, 25 בפברואר 2010
יום רביעי, 24 בפברואר 2010
נ-חום ת-קום
סוג של נירוונה, מדיטציה. מיה שוקעת לשינה עמוקה.
ישנתי לילה שלם. ובמקום לצאת מהבית נכנסתי שוב למיטה. הייתי עייפה? היה נדמה לי שכן. לא יכול להיות, בטח עבדתי על עצמי. אכלתי קערת רייס קריפיז' בבוקר. אני אוהבת את הרעש. זה טיפה מרגש כל פעם. מין פיצפוצים שמפרקים מתחים קטנים. מרקם מוצלח.
שמתי שעון ל-וחצי ואז שניתי לארבעים כי חישבתי שעד שפה ועד ששם אם רוצים חצי שעה מלאה זה בעצם ארבעים דקות. קמתי עכשיו. כמעט שלוש שעות. מעגל שינה שלם. אני מרגישה בגוף. ועכשיו שוב, כמו בבוקר אני ערה ומזומנה. התגריתי בעצמי עם המחשבה שאני פשוט אוכל שוב ארוחת בוקר. העומק לא מאפשר לי לחלום. החלומות הם רק בתפר של הלפנות בוקר. עיניים פקוחות מבפנים. ואני גם טובה בלחלום ביום. יש כמה אפיזודות שחוקות שאני אוהבת מאוד והן כבר שחוקות. תמיד אותם שלושה שירי ג'אז מלווים אותן. מדי פעם יש משהו חדש. אתמול כשנכנסתי לדירה הייתה לי תחושה שאני לא לבד. גוווינדאפ (השותף) לא היה. עמדתי (פאוזה) בצד השני של הדלת לחדר שלי ונסיתי להבין מי או מה הייתי רוצה שיחכה לי בפנים. גל קטן של התרגשות, אבל היה ריק. הדבר היחיד שחי חוץ ממני בין ארבעת הקירות האלה זה המחשב שלי. (ואתם בתוכו?!) (אמא שלי והמשפחה באים עוד מעט. אז יהיה מפנק באמת)
אני לוקחת הכל ברצינות. היתה איזו שיחה בפייסבוק על ג'סטות של החיים. אני רוצה לצטט משם, אני מקווה שזה בסדר. לרוב האנשים בדיון קראו נ'
"לכל אדם ריח מסויים בזמן מסוים, הבעה מסויימת, דבר להגיד, חולצה שילבש שוב ושוב, פגם בשיניים, חברים מהיסודי, סמל יחידה, נקודת חן בצוואר, זוית בה השמש פוגעת בו, הבנתם את הפרנציפ המזדיין. הפחד מאינטימיות הוא החרדה מהספיציפיות, הקבוע, המשוייך, הבלתי ניתן לשינוי, שאינו פוטנציאל יותר אלא קיים ולכן נדון לבליה, שחיקה, מוות. כל מה שאינו רק הבטחה, כל מה שיש לו נפח ומשקל, מחניק אותי בצפיפותו" ("תפתח חלון")
"אנורקסיה ריגשית: ההתמכרות לאין, אף פעם אין ממנו מספיק"
אני אוהבת את המחשבות האלה ואת הניסוח שלהן. בגלל הפלטפורמה הזאת בכלל לא ברור אם זה ברצינות או לא. זה הזכיר לי שאחת השאיפות שלי שיכולתי לנסח יותר בברור מהאחרות זה כשאני אהיה גדולה אני רוצה "לשבת על הספה". מין טו-בי כזה, חזרה למהות. המילה אסנס באנגלית גם מוצלחת. שינה וכתיבה גם נמצאות שם ברשימה. מין פונקציות ישירות של האדם במציאות. (אני גם מאוד אוהבת לרקוד. אבל אנרגיות זה דבר מאוד מתעתע, ולזוז עם הגוף זה תמיד כמה רמות חיבור מעל הכל)
יש דברים שצריכים להיעשות ואני מזה לא שם. תמיד ידעתי שאני כזאת אבל אני לא מצליחה להבין עד הסוף מה הן הנסיבות שבהם אני מרגישה כל כך בנוח לתת לעצמי להתנהג איך שאני עכשיו. זה לא חוסר אכפתיות, אם כבר להפך. אבל משהו במצפן של הסדר עדיפויות רוטט. על הז' שלי. מצב רוח סמי-קרבי. "תנו לישון". אני מרוצה ונהנית ומצליחה לשמור על רמות המתח מהעומס של הלימודים במינונים מאוד נמוכים. זה בטוח יתהפך עלי מתישהו, הקערה הזאת. אבל עכשיו זה נעים. לא ברחתי לשינה אלא בחרתי בה.
כבר חשבתי פעם בפירוט על תוכנית מפורטת להכין מופע שלי שינדוד בדרכים. "מיה הישנה". יהיה כרוז (בראש שלי את התפקיד הזה ממלא הבן זוג שלי) עדיין מלהקים לתפקיד). ותהיה מיטה, אולי עגולה, משהו נפלא כזה עם מצעים פריכים ומלא כריות. יהיה גם מחיצת נייר אורז או קש. ואחרי הפתיחה הנוצצת אני אחליף לפיג'מה. אולי טיפה חשוף, לא משהו מביך. מול כולם אבל מאחורי הפרגוד. זה זמן טוב לשלב איזה בדיחה קלילה עם פאנצ'. להעיף בגדים באויר קצת. ואז- אז אני אלך לישון. הכרוז יעשה לקהל ששששש ויחצה בעדינות עם האצבע את השפתיים. כמו הבוקר. מעגל שינה אחת. פחות משלוש שעות. עוד לא לגמרי החלטתי עד הסוף מה הקהל עושה בשלב הזה. אולי יענו על שאלות, יקריאו או יראו דברים שלי. חשבתי גם על אופציה של איזו ארוחה. כשעשיתי את המסכות שוקולד לטקס הכרזתי כאמנית קנדית (הסרט מלפני שנים או שלושה בלוגים) כמה דקות קצת שלטתי על האנשים האלה. והחלק שהיה לי הממש מצויין היה שאיזה 5 דקות הם מצצו וליקקו ואכלו והתלכלכו מהמסכות שוקולד שהגשתי להם. היה גם את הרעש הזה של אנשים עסוקים נהנים. וזה היה לגמרי "באשמתי". לקראת סוף המופע כולם יעירו אותי ביחד, אולי יעשו הרבה רעש ומחיאות כפיים. אולי איזו ילדה מתנדבת מהקהל (זו שחוגגת בדיוק יומולדת) תעלה לבמה עם איזה שעון מעורר. ואם אני אחלום אז אני אספר לכולם במיקרופון.
כשהייתי בא.ד. גורדון באיזו כתה ז' או ח' הייתי נציגה של הכיתה ביחד עם יותם בחידון ט"ו בשבט. אני לא זוכרת שרמינו אבל אני זוכרת שאפילו אני חשבתי שהניצחון הסוחף שלנו היה קצת מוזר. ולא היה ברור כל כך מה הפרס. באיזה ארוחת צהריים שבועיים אחר כך (כן, זה בי"ס כזה...עם חדר אוכל ושירה בציבור. צלקות עמוקות ומתוקות) כל השולחן של הכיתה שלנו היה מלא בסוכריות על מקל בטעם תות. ואחר כך, לפני האוכל מקריאים עיתון יומי (כן, אני גם הייתי כתבת וגם הקראתי לפעמים...והם עוד מתפלאים שאני עושה פרופורמנס) הזמינו אותנו לבמה. רק את שנינו. מאחורי הפרגוד הכינו לנו שולחן רומנטי וארוחה רק לשנינו (זה היה אותו אוכל כמו כולם, והיה קוסקוס שזה מספיק נורא בשביל לכתוב על זה בלוג בפני עצמו). זה היה מאוד מאוד מביך. ישבנו על הבמה, עם פרחים על שולחן עגול קטן ואינטימי. ונסינו לאכול מול כולם. אני לא זוכרת שהצלחתי ללעוס או לבלוע. אני זוכרת שדיברנו על היציאות חירום של האולם. אולי אפילו ליותם הייתה חברה וזה היה עוד יותר נורא. דיי הדחקתי את כל העניין. עכשיו זה מצחיק אותי, אני עצובה על עצמי הצעירה והנבוכה (משהו שקורה לי גם היום) שאולי לא ידעתי להנות מההזדמנות המוזרה הזו. בכלל, הופעתי די הרבה בגורדון. אולי כבר יש מספיק חומר לאוטוביוגרפיה. פגשתי את יותם בקניון בקייץ שעבר. תיכננתי לשאול אותו על זה. שכחתי.
הכתיבה שלי בזמן האחרון מרגישה מתיפייפת כזאת. זה על גבול הטעם הטוב. נראה מה אני אעשה בנידון. (שימו לב זו לא התנצלות!)
ישנתי לילה שלם. ובמקום לצאת מהבית נכנסתי שוב למיטה. הייתי עייפה? היה נדמה לי שכן. לא יכול להיות, בטח עבדתי על עצמי. אכלתי קערת רייס קריפיז' בבוקר. אני אוהבת את הרעש. זה טיפה מרגש כל פעם. מין פיצפוצים שמפרקים מתחים קטנים. מרקם מוצלח.
שמתי שעון ל-וחצי ואז שניתי לארבעים כי חישבתי שעד שפה ועד ששם אם רוצים חצי שעה מלאה זה בעצם ארבעים דקות. קמתי עכשיו. כמעט שלוש שעות. מעגל שינה שלם. אני מרגישה בגוף. ועכשיו שוב, כמו בבוקר אני ערה ומזומנה. התגריתי בעצמי עם המחשבה שאני פשוט אוכל שוב ארוחת בוקר. העומק לא מאפשר לי לחלום. החלומות הם רק בתפר של הלפנות בוקר. עיניים פקוחות מבפנים. ואני גם טובה בלחלום ביום. יש כמה אפיזודות שחוקות שאני אוהבת מאוד והן כבר שחוקות. תמיד אותם שלושה שירי ג'אז מלווים אותן. מדי פעם יש משהו חדש. אתמול כשנכנסתי לדירה הייתה לי תחושה שאני לא לבד. גוווינדאפ (השותף) לא היה. עמדתי (פאוזה) בצד השני של הדלת לחדר שלי ונסיתי להבין מי או מה הייתי רוצה שיחכה לי בפנים. גל קטן של התרגשות, אבל היה ריק. הדבר היחיד שחי חוץ ממני בין ארבעת הקירות האלה זה המחשב שלי. (ואתם בתוכו?!) (אמא שלי והמשפחה באים עוד מעט. אז יהיה מפנק באמת)
אני לוקחת הכל ברצינות. היתה איזו שיחה בפייסבוק על ג'סטות של החיים. אני רוצה לצטט משם, אני מקווה שזה בסדר. לרוב האנשים בדיון קראו נ'
"לכל אדם ריח מסויים בזמן מסוים, הבעה מסויימת, דבר להגיד, חולצה שילבש שוב ושוב, פגם בשיניים, חברים מהיסודי, סמל יחידה, נקודת חן בצוואר, זוית בה השמש פוגעת בו, הבנתם את הפרנציפ המזדיין. הפחד מאינטימיות הוא החרדה מהספיציפיות, הקבוע, המשוייך, הבלתי ניתן לשינוי, שאינו פוטנציאל יותר אלא קיים ולכן נדון לבליה, שחיקה, מוות. כל מה שאינו רק הבטחה, כל מה שיש לו נפח ומשקל, מחניק אותי בצפיפותו" ("תפתח חלון")
"אנורקסיה ריגשית: ההתמכרות לאין, אף פעם אין ממנו מספיק"
אני אוהבת את המחשבות האלה ואת הניסוח שלהן. בגלל הפלטפורמה הזאת בכלל לא ברור אם זה ברצינות או לא. זה הזכיר לי שאחת השאיפות שלי שיכולתי לנסח יותר בברור מהאחרות זה כשאני אהיה גדולה אני רוצה "לשבת על הספה". מין טו-בי כזה, חזרה למהות. המילה אסנס באנגלית גם מוצלחת. שינה וכתיבה גם נמצאות שם ברשימה. מין פונקציות ישירות של האדם במציאות. (אני גם מאוד אוהבת לרקוד. אבל אנרגיות זה דבר מאוד מתעתע, ולזוז עם הגוף זה תמיד כמה רמות חיבור מעל הכל)
יש דברים שצריכים להיעשות ואני מזה לא שם. תמיד ידעתי שאני כזאת אבל אני לא מצליחה להבין עד הסוף מה הן הנסיבות שבהם אני מרגישה כל כך בנוח לתת לעצמי להתנהג איך שאני עכשיו. זה לא חוסר אכפתיות, אם כבר להפך. אבל משהו במצפן של הסדר עדיפויות רוטט. על הז' שלי. מצב רוח סמי-קרבי. "תנו לישון". אני מרוצה ונהנית ומצליחה לשמור על רמות המתח מהעומס של הלימודים במינונים מאוד נמוכים. זה בטוח יתהפך עלי מתישהו, הקערה הזאת. אבל עכשיו זה נעים. לא ברחתי לשינה אלא בחרתי בה.
כבר חשבתי פעם בפירוט על תוכנית מפורטת להכין מופע שלי שינדוד בדרכים. "מיה הישנה". יהיה כרוז (בראש שלי את התפקיד הזה ממלא הבן זוג שלי) עדיין מלהקים לתפקיד). ותהיה מיטה, אולי עגולה, משהו נפלא כזה עם מצעים פריכים ומלא כריות. יהיה גם מחיצת נייר אורז או קש. ואחרי הפתיחה הנוצצת אני אחליף לפיג'מה. אולי טיפה חשוף, לא משהו מביך. מול כולם אבל מאחורי הפרגוד. זה זמן טוב לשלב איזה בדיחה קלילה עם פאנצ'. להעיף בגדים באויר קצת. ואז- אז אני אלך לישון. הכרוז יעשה לקהל ששששש ויחצה בעדינות עם האצבע את השפתיים. כמו הבוקר. מעגל שינה אחת. פחות משלוש שעות. עוד לא לגמרי החלטתי עד הסוף מה הקהל עושה בשלב הזה. אולי יענו על שאלות, יקריאו או יראו דברים שלי. חשבתי גם על אופציה של איזו ארוחה. כשעשיתי את המסכות שוקולד לטקס הכרזתי כאמנית קנדית (הסרט מלפני שנים או שלושה בלוגים) כמה דקות קצת שלטתי על האנשים האלה. והחלק שהיה לי הממש מצויין היה שאיזה 5 דקות הם מצצו וליקקו ואכלו והתלכלכו מהמסכות שוקולד שהגשתי להם. היה גם את הרעש הזה של אנשים עסוקים נהנים. וזה היה לגמרי "באשמתי". לקראת סוף המופע כולם יעירו אותי ביחד, אולי יעשו הרבה רעש ומחיאות כפיים. אולי איזו ילדה מתנדבת מהקהל (זו שחוגגת בדיוק יומולדת) תעלה לבמה עם איזה שעון מעורר. ואם אני אחלום אז אני אספר לכולם במיקרופון.
כשהייתי בא.ד. גורדון באיזו כתה ז' או ח' הייתי נציגה של הכיתה ביחד עם יותם בחידון ט"ו בשבט. אני לא זוכרת שרמינו אבל אני זוכרת שאפילו אני חשבתי שהניצחון הסוחף שלנו היה קצת מוזר. ולא היה ברור כל כך מה הפרס. באיזה ארוחת צהריים שבועיים אחר כך (כן, זה בי"ס כזה...עם חדר אוכל ושירה בציבור. צלקות עמוקות ומתוקות) כל השולחן של הכיתה שלנו היה מלא בסוכריות על מקל בטעם תות. ואחר כך, לפני האוכל מקריאים עיתון יומי (כן, אני גם הייתי כתבת וגם הקראתי לפעמים...והם עוד מתפלאים שאני עושה פרופורמנס) הזמינו אותנו לבמה. רק את שנינו. מאחורי הפרגוד הכינו לנו שולחן רומנטי וארוחה רק לשנינו (זה היה אותו אוכל כמו כולם, והיה קוסקוס שזה מספיק נורא בשביל לכתוב על זה בלוג בפני עצמו). זה היה מאוד מאוד מביך. ישבנו על הבמה, עם פרחים על שולחן עגול קטן ואינטימי. ונסינו לאכול מול כולם. אני לא זוכרת שהצלחתי ללעוס או לבלוע. אני זוכרת שדיברנו על היציאות חירום של האולם. אולי אפילו ליותם הייתה חברה וזה היה עוד יותר נורא. דיי הדחקתי את כל העניין. עכשיו זה מצחיק אותי, אני עצובה על עצמי הצעירה והנבוכה (משהו שקורה לי גם היום) שאולי לא ידעתי להנות מההזדמנות המוזרה הזו. בכלל, הופעתי די הרבה בגורדון. אולי כבר יש מספיק חומר לאוטוביוגרפיה. פגשתי את יותם בקניון בקייץ שעבר. תיכננתי לשאול אותו על זה. שכחתי.
הכתיבה שלי בזמן האחרון מרגישה מתיפייפת כזאת. זה על גבול הטעם הטוב. נראה מה אני אעשה בנידון. (שימו לב זו לא התנצלות!)
יום שלישי, 23 בפברואר 2010
שובבה
הייתי לבושה יפה והכל, עם פס כחול בעיניים אבל הקנדים ראו כמה 'טיפות של שלג' ונשארנו בבית. כולם נמרחו לכל הכיוונים. מצאתי את עצמי עם שתי בנות קצת מעצבנות בדיינר דביק בארבע לפנות בוקר. בקושי העזתי לשבת על הכסא. אני כזאת הנסיכה על העדשה לפעמים. התחלתי ללכת לכיוון הבית. היה מאוחר מדי לתחבורה ציבורית (או יותר נכון מודקם מדי), לא בא לי להתקע במונית והאויר בעיר אחרי יום ארוך של שלג היה נדיר. קריספי, צלול.
צעדתי, אולי משהו כמו שעה. עד הבית. ב-88 המקומי היו קטעי ג'אז ארוכים מורכבים כאלה.
ולרגע אחד היינו לגמרי לבד. רק אני וטורנטו. טורנטו ואני.
אל תכעסי תל אביב אהובתי הניצחית. הרחובות שלך, הגינות, הספסלים הריחות. כל הזיכרונות שלי טמונים לאורכך ולרוחבך. אבל עכשיו, רק לרגע, אני מתמסרת לפילגש. דמות לא מוכרת מעבר לים, הריחות פה שונים, יש חלוקה ברורה לאיזורים והגריד משליט בה סדר מופתי. טורנטו, לא ידעתי שאת כזאת....
צעדתי, אולי משהו כמו שעה. עד הבית. ב-88 המקומי היו קטעי ג'אז ארוכים מורכבים כאלה.
ולרגע אחד היינו לגמרי לבד. רק אני וטורנטו. טורנטו ואני.
אל תכעסי תל אביב אהובתי הניצחית. הרחובות שלך, הגינות, הספסלים הריחות. כל הזיכרונות שלי טמונים לאורכך ולרוחבך. אבל עכשיו, רק לרגע, אני מתמסרת לפילגש. דמות לא מוכרת מעבר לים, הריחות פה שונים, יש חלוקה ברורה לאיזורים והגריד משליט בה סדר מופתי. טורנטו, לא ידעתי שאת כזאת....
הירשם ל-
רשומות (Atom)

