יום ראשון, 21 בפברואר 2010

אנשים אהבה משפחה אמנות לימודים הצלחה כסף בריאות אנשים

אני מרגישה שרמת התכנים הולכת ומתדרדרת. אני כותבת מלא ולא מוכנה לגלות או להראות. גם לא לאינטרנט. אני לא מפחדת. זה פשוט אולי עניין של תיזמון וכרגיל אני גם לא יודעת מאיפה להתחיל.

(כשלומדים שפה צריך לדעת להגיד שלום, את המספרים והקללות)
רק לנסות לקלוט שאני כאן בטורנטו. להתחבר לכאן ולעכשיו. חלק מהבחירה שלי בבצלאל הייתה בשביל החילופים. וזה זה. זה קורה. לדעת להנות או להשתחרר זה משהו אחד אבל להפנים ולהפסיק לשאול שאלות כל הזמן זה קשה. כאילו אני עדיין חושבת לפעמים מעניין איך יהיה לי בחילופים. סתומה.
לא לתת לשתיה החמה להתקרר. שוב.
ושוב ההתרגשות הדבילית הזאת. כמו של ילדה בת חמש. בודקת את המייל שמונה עשרה אלף פעם ביום. מחפשת משהו שאני לא מוצאת. אני עוד לא שכחתי ונזכרתי איפה שמתי את זה כי עוד לא איבדתי את זה בכלל. מה יש לי. אני בוחנת את עצמי. מה הקריטריונים. מה הסדר-עדיפויות. אני על מתקן ואני לא רצה לרדת אף פעם. אני דואגת לכל מי ולכל מה שאני מכירה, אבל זה כבר טבוע בי. "פולניה סקסית". הסבל הוא הצלחת של המנה העיקרית בהנאה.

אחד הדברים הכי חשובים שיש לי ללמוד בקנדה מהקנדים זה לא לשפוט. להיות פתוחה באמת ולא רק לחשוב שאני פתוחה. להסתכל יותר ליותר אנשים בעיניים. חוץ מזה מישהו הציע לי לנסות להשתחרר מהמתח. המתח של המזרח התיכון. המתח שלי מבפנים. אני מדמיינת "סלינקי". זה העיגול הזה שיורד במדרגות. פלונטר. מ' אמרה לי שהחיים זה לנסות לפרק את הפלונטרים בסלינקי של הנשמה שלנו. זה היה מזמן ודווקא הבנתי את זה כבר אז אבל עכשיו זה פתאום רלוונטי. יש לי גרם מדרגות בתוך הדירה. זכות בחירה. חופש. כל מיני ביטויים ומילים מפוצצות. אני שונאת להישמע ככה. מתכון נדוש. ספר עזרה עצמית. אני יותר שונאת את העיברית ויותר אוהבת אותה מאי פעם. פתאום יש מילים נורא יפות וחשובות אבל כשאני כותבת או חושבת אני מרגישה שהעיברית קטנה לי במידה, לוחצת כמו הבגדים מהמייבש. מנחיתה אותי ולא להרמה. אולימפיאדת חורף על הלשון והמקלדת. העשרה וחצי אנשים שקוראים את המילים האלה עכשיו מכירים אותי. ולמרות שאני יודעת מי הם (אתם) אני כותבת אל ההמונים. מנופפת בחינניות למטה מהחלון שלי (שצופה לסי-אן טאוור). אוויטה. בשקל. בפני או בסנט. כמו לעמוד על במה ומרוב זרקורים לא רואים שוב ומרוב קהל אני שוב לבד.

היום בקפה סיפרתי לרוי שהזמין אותי לקפה "מה אני עושה". לקח לי חודש וחצי (ועשרים וארבע שנים) למצוא את המילים. אני סטודנטית לאמנות שנמצאת כאן בחילופים. נולדתי בקנדה, אני מישראל. אני בעולם האמנות. אני אמנית פרופורמנס. אני עובדת בפרויקטים ואני "רעיונאית". אני נותנת יעוץ לאנשים בכל התחומים. אני שואלת הרבה שאלות. אני משתפת אותם ב"רולדקס" שלי ובכרטיסי ביקור ובידע המצטבר והלא שימושי שלי. הזמן שלי יקר מהסיבות הנכונות ואתם צריכים אותי. או לפחות מישהו אתם מכירים יכול להיעזר בי. תנו לי שעה. כוס קפה. כשמעניין לי אני עובדת קשה.

אולי אם אני אקשקש כאן עם עצמי מלא אני אוכל יותר להקשיב ופחות לדבר. אני לא מצליחה להתנתק מהתחושה שאני צריכה לספק לאנשים עניין או בידור (פרופורמנס?לא, אינטרנטיימנט!). זה לא שאני לא נהנית לעשות את זה אבל אני לא מבינה על מה לעזאזל זיינתי להם ערב שלם את השכל. מה הם רואים שאני מפספסת. זה מין שילוב קטלני של נרקיס שמביט בהשתקפות של עצמו ותוך כדי או שהוא צריך משקפיים או שזה לא מי נהר אלא ביצה. אין כמו לדבר על עצמי בגוף שלישי (טוב, אולי חוץ מלדבר על עצמי בגוף שלישי רבים).

אם לא אמנות, אז נהגת מונית. אם לא נהגת מונית אז קומיקאית. אם לא קומיקאית אז דוגמנית ואז שחקנית (זה הכל סוג של אבולוציה). אם לא כל אלה אז חזרה לקפה קטן ואוכל גדול, ואז שוב לכתוב ביקורות אוכל ולייעץ, ולכתוב עוד ולבקר ואז לבקר אמנות ואז לבקר אותה פזית ואז אמנות ואז פרופורמנס כתגובה על כל זה. ואז ללכת לישון. ועכשיו ללכת לישון גם. ומחר להצטער על מה שכתבתי ומחרתיים גם. אבל לא למחוק. אולי לתקן שגיאות כתיב. וגם קצת לאהוב את זה. ולחכות לתגובות ולא להבין אותם. וממתי לכולם קורים כל הזמן א'? ומתי נהייתי כזו מוכורה לרעש של המקלדת. ומה לגבי הרעש של המגפיים שלי.

אני ומיה הולכות ברחובות טורנטו. המגפיים שלה עושות כל כך הרבה רעש. אני לא לבד. איזו בחורה. איזה ריח. טורנטו מריחה לי טוב ומוצאת חן בעיניי. רק שבא לי להתלכלך בתל אביב. אני צריכה להצליח להיות המיה של העולם גם בארץ ואז באמת הכל יהיה הרבה יותר מעניין. לפחות בשבילי.

אני תמיד מחפשת נמענים לעידכונים. המקומות בלב שלי הולכים וגדלים ומתרבים ודברים בכלל בכלל לא באים אחד על חשבון השני. לא הייתי מאמינה אבל זה באמת ככה. המקום במוח שלי לעומת זאת...


האחרון שהולך שיכבה את האור.

מה, לא ככה?

בשר-של-בוקר = שיא קולינרי

תפריט בראנצ' של מיה. כשר בהשגחת האמנות
הזמנתי אורחים וזה מה שיהיה על השולחן מחר ב-2.
חבילת בייקון (עבים במיוחד)
חבילת בייקון בטעם מייפל (!)
2 חבילות של נקניקיות קטנות כאלה של בראנצ'
עוד חבילה של בשר (כנראה גם בייקון?!) אבל החתיכות בגודל אחר אז זה לא נחשב אותו דבר
12 בייצים. באיזה "סטייל" שרוצים
בייגלים טריים מהמאפייה בקנזינגטון
פילדלפייה קרים ציז'
פרוסות גבינה צהובה מהסופר ועוד כל מיני גושים של גבינות שמסתובבות לנו במקרר
עגבניות (למצפון) ואולי גם איזה חסה ככה לפינוק
סירוף מייפל
חמאת בוטנים
מיץ תפוזים של טרופיקנה
שכחתי משהו...? (אה, כן. להזמין אמבולנס)

יום שבת, 20 בפברואר 2010

קצת תרבות (מסתבר שאוואטר זו מילה בפני עצמה באנגלית: מדובר בייצוג הוירטואלי של הדמות של האני שלך)

אם הבלוג זו פלטרפורמה לשיתוף וחשיפה, כמו גם להעברת מסרים סותרים ומוטמנים, נקודת האחיזה שלי בעולם הוירטואלי, כמו גם ערוץ תקשורת בועט וחצוף שלי מול העולם אני אנסה מדי פעם לתת לכם להציץ לי פנימה. אל התכנים שממלאים אותי. לפעמים מדובר ברשימות של "מה אכלתי היום" אבל ממש ממש עכשיו, זה מה שעובר לי בראש (וגורם לי לחייך):

נערה במשקפיים

מילים: יהונתן גפן
לחן: אלון אולארצ'יק

אהבתי פעם נערה במשקפיים
שראתה אותי קצת מטושטש
ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

בגלל החלונות שלה, האלה
לא יצא לנו להיפגש
היא הסתכלה עלי כמו מכלא
את מבטה היה אפשר רק לנחש

עם משקפיים, מה לא עשינו
צמודים בירידות, בעליות
אבל כמה שקרובים היינו -
תמיד היו בניינו זכוכיות

אהבתי פעם נערה במשקפיים
שראתה אותי קצת מטושטש
ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

היא לא ראתה אותי כמעט שנתיים
יום אחד קמה והלכה
אמרה: "הייתי בלי המשקפיים
והוא היה כל כך דומה לך..."

עם משקפיים, מה לא עשינו
צמודים בירידות, בעליות
אבל כמה שקרובים היינו -
תמיד היו בניינו זכוכיות

ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

יום שישי, 12 בפברואר 2010

סנאי לבן. רות עבור

אני מאוהבת. לא, באמת. אני מאוהבת בבית קפה.
אולי עוד מוקדם מדי להגיד אבל אין ספק שקורה כאן משהו מיוחד. הבנתי מזמן שאם אני נתקעת בבית לא קורה כלום, אבל אני חייבת "לעבוד" ולשבת על התחת בשביל כמה משימות ללימודים (מזו בכלל השטות הזו של תואר ראשון באמנות? מה חשבתי לעצמי? מה זה נותן לי בסוף חוץ מתואר מלצרית השנה? מה הציונים באמנות אומרים עלי (ממוצע כמעט 90 כבוד!)? מה יגידו השכנים?!)

בכל מקרה, נחזור לקפה. אם אתם מחפשים אותי, אני כאן. מרחק יריקה מהדירה הטורונטית שלי. אני יושבת בקפה שנקרא הסנאי הלבן. מקום קטן. הבריסטה בקומה למטה והשיבה בשולחן עץ משותף ועל הדלפק/בר עץ למעלה שמשקיף אל הפארק שממול. זה טריניטי-בל-ווד פארק. אומרים שבקייץ יהיה פה שמייח. בנתיים אם אני קצת מתכופפת אני יכולה לראות ממול את השכבת שלג הפריכה שעוד לא נמסה, ומרחוק גם אפשר לראות את המשטח קרח. כאן "ההחלקרח" זה מתחת לבית, לא בפארק קנדה וגם לא עולה כסף.
השמועות אומרות שיש בפארק סנאי לבן וקטן. האמת שראיתי שם כבר אחד רץ לו. אבל היא היה יותר אפור מלבן. אני לא יודעת אם זה נחשב. בכל מקרה זו כנאה תופעה של ממש. אנשים מחפשים אותו ומצלמים אותו. מישהו כאן סיפר לי שפתחו לו דף בפייסבוק (אני אחפש). בקיצור קפה קטן=סנאי קטן.
יש כאן קפה מעולה והם מכינים במקום כל מיני מאפים קטנים ושטויות ביתיות. אתמול טעמתי מאפין גרנולה, היום מאפין בננה- האמת? אותו טעם חוץ מהקישוט של הבננה. אבל מזה טעים. ומרגיש בריא ומלא כזה. לא כמו אוכל אמריקאי שלפעמים אני לועסת אויר מלא בקלוריות ...and one is never enough
האינטרנט חופשי וכולם כמוני. שקועים בעצמם ובלבטופ שלהם. מתקשרים עם המדיום הוירטואלי במקום עם מי שמימינם.
מדי פעם עובר מישהו מהצוות עם המגש עוגיות הטרי ומטריף לכולם את החושים. זה מסוג המקומות האלה שגורמים לאוכל הבריא להיות ולהרגיש טעים וקל להכנה. התחושה נשארת איתי בדרך הביתה ואני מתכננת "לדפוק" איזה סלט או קיש עד שלפתע כל זה מתפוגג כשעוברים את הפיש&צ'יפס (2 חנויות שמאלה). עוד לא נכנסתי לשם.
אני יכולה לשבת שעות, לראות את האנשים שעוברים. בעיקר מזמינים "קפה לקחת".זה הכל עניין של מינונים. וכאן נדמה לי שהם עלו על איזו נוסחא מנצחת. אתה נכנס, מזמין, סופג את האווירה השיקית ולוקח איתך נוזל חום ומעולה למזכרת. טקס תידלוק עצמי בעולם הפוסט מודרני. (ואל תתחילו איתי אפילו, כי יש לי תאוריה שלמה על איך אנחנו אוהבים לשתות מהכוס החד פעמית עם המכסה פלסטיק שמזכיר לנו את הבקבוק שלנו שהיינו קטנים) מחליפים תלות אחת באחרת.
הכוסות הרגילות כאן הן זכוכית עבה, קצת סטייל איקאה. וכל כוס מכוסה בחתיכת בד ג'ינס קטנה, כמו חצאית או ג'קט. ששומרים שזה קצת לא יתקרר. זה לא עוזר. אבל הכוס "גיזעית".
תמיד קשה לי לנסות להנדס את האכילה המשותפת: להשאיר מספיק שלוקים לכל ביס של המאפין או להפך. היום אני מוותרת. נחנקת קצת בביסים האחרונים. מזה מרוצה מעצמי. עלק "כתבתכם בטורנטו" בפוזה מהורהרת מול הלבטופ. היחידה כאן בלי אפל אבל נראית מקומית. בטח מקומית. אני כאן כבר יומיים רצוף! שנים זה הקפה השכונתי שלי. ברקע זו אפילו המוזיקה שאני אוהבת. קטעים איתם.

יום רביעי, 10 בפברואר 2010

מי-צ'ו-בי-שי

שתהיו בריאים. היום היו לי כמה שיחות בסקייפי עם טוקיו. ואני חשבתי שאני לא יודעת אנגלית....(גליתי שאני קוראת יפנית שוטף כשאני חייבת) כרגיל יש לי יותר מזל משכל ואני מה שקוראים אותי "ריזורטפול" ותירגמתי להם כמה מילים דרך הגוגל טראנסלייט. מה קורה כשאני מנסה להסביר את האמנות שלי בצד השני של הפלנטה? שלחתי להם תמונות של עבודות שלי ואם (תחזיקו בשבילי חזק את האצבעות ברגליים) הכל יעבוד הם יציגו עבודות שלי בתערוכה ניסיונית שהם מעלים בטוקיו. השבוע. כל זה לא היה קורה בלי "תותחים ומוזות". ברגע שהייתי מוכנה להפנים שלעבוד בקבוצה זה שווה את זה - גליתי שפרופורמנס הכי כדאי לעשות לפרופורמרים נוספים כי הם הכי מבינים עניין. זה ארגון קבוצות של אנשים מכל העולם שעושים "אמנות בשעת משבר" ובמעט זמן שהספקתי להכיר אותם ולהיות חלק מהקבוצה בארץ האנשים מזה מדליקים, והעולם מזה במשבר ו"אונלי ארט ויל סייב אס!".אבל בואו ונחזור רגע לסקייפי ולכמה שאין ולא היה כמו ולא יהיו כמו תנועות ידיים ושבעצם השפה והמילים רק עוצרות ולא עוזרות. הנה ראיות לתקשורת אמנותית טראנסאטלנטית: קוניציוואה!


לכי תסבירי לו למה בתמונה שהוא קיבל במייל אני שמה צעיף צבעוני על הפנים. כי האמנות שלי זה לעצור את האוטו ליד הירידה לאיילון דרום, להתחפש לערבייה ולהישען על חומה בתל אביב שנראת כמו חומת ההפרדה....מישהו אמר פוליטיקה ולא קיבל? ומה לגבי טעם טוב?

יום שבת, 6 בפברואר 2010

מזמורייזינג (או: לפעמים אמנות זה רק תירוץ)

בא לי שמליון קוראים/צופים/איש ירצו לדעת מה קורה לי בקודקוד. שירצו להגיב, שירגישו שהם חייבים. שייצרכו אותי. שייצטרכו אותי. בלי שום סיבה מובנת מאליה. זה לא סתם תשומת לב או אהבה, זה הרבה מעבר לזה. סוג של שיגעון גדלות. זו הבלונדית הפנימית שבי מדברת אליכם, או אולי המולטית השופעת.

שלא תבינו לא נכון. זה לא שאני לא כותבת. אני רוב היום מול המחשב עסוקה בלהיות עסוקה בדברים אחרים מהלימודים שאני אמורה לעשות. זה שפשוט הצנזור הפרטי שלי עובד שעות נוספות. אני אפילו לא טורחת למחוק. אלפי אי-מיילים נשמרים כטיוטות שלא יישלחו לעולם. רשומות שלא פרסמו עדיין ממתינות להגאה אחרונה ותמונות עוברות מפולדר לפולדר, מחליפות ידיים שמות וכותרות אבל לא רואות אור יום.

אני בעיקר מעבירה את הזמן בהירהור נוגה על איך שהזמן עובר מהר ואני לא מספיקה כלום ולא עומדת ביעדים. אני עכשיו גם מאוד עסוקה בהחלטות חיים גורליות חסרות משמעות ובתוכניות בלתי נתנות למימוש. עבר-הווה-עתיד, או אם תרצו הווה מתמשך. מדי פעם תוקפת אותי בחילה, לא פלא: אתמול אכלתי יותר מדי שוקלדות קטנטנות של הרשי (מהדורת וולנטיין חגיגית) והיום טחנתי באדיקות מופתית מיני עוגיות אוריאו פיציות. זה מדהים, אני קונה פחות כמות ביותר כסף והאריזה הקנטונת הזו או הצורה הסופית של המוצר באמת עושה לי הבדל בטעם בתוך הפה. יכול להיות?


אויש ויי, למה למה למה לא נשארתי לעבוד מ-9 עד 5 כל יום במשרד הביטחון?... גם ככה לתחת שלי יש צורה של כסא ואני רובצת ובוהה אל אלוהי המסך רוב שעות היום. לפחות הייתי מוציאה מזה משכורת מינימום או משהו והיה לי תמיד את מי להאשים. (אני מודעת לכך שהבלוג שלי הופך להיות קשה לקריאה מיום ליום, מילא המזג אויר והמיים שבברז הקנדי שלי הפכו אותי לדרמטית מאי פעם אבל אין סיבה שתסבלו ממצבי רוח פילוסופיים כמוני. הפוסט הבא יהיה מלא תמונות. מלא. מלא.)

יום שני, 1 בפברואר 2010

פוסט מאוד אינפורמטיבי אבל חסר תוכן ממשי

כאילו, החיים, זה קשה והכל. אבל זה בא לי די בטבעיות.

יוצא שאני כותבת כל מיני שטויות למחשב ולא מפרסמת. הכל עוצר באיזו נקודת שיא של פוטנציאל בילתי ממומש. איזה מונח מעצבן.
היום החלטתי להתחיל את השבוע ואת החודש בהתחלה. רכשתי כרטיס חופשי חודשי ואני מתכננת לכבוש את העיר. לקחת את הקרונית או המטרו עד לקצה ופשוט לרדת בכל תחנה לעשות סיבוב ולהמשיך. כבר עכשיו אני יכולה לתת טיפים חמים ביותר לכל מה שקורה ברחוב שלי והגיע הזמן לחקור יותר רחוק. אבל לפני כל זה צריך לאכול טוב, אז פתחתי את השבוע בסיבוב באיזור שהוא כמו שוק עם כל החנויות לירקות פרות בשר דגים מצרכים וכדומה (קנזינגטון מרקט). הרגשתי מאוד בעניינים, עוברת במהירות מבסטה אחת לשניה. מנסה להשוות את מחירי הירקות. עושה את עצמי מבינה.
הפירות והירקות מאוד יקרים כאן כך שה-6 נקניקיות שקניתי להיום בערב (אני וגווינדאף קבענו לדינר דירתי) עלו פחות מכמה עלי חסה, עלי תרד ובצל ירוק. מלפפון עוד לא קניתי או אכלתי כאן למען האמת, הם ענקיים ועולים כמו מניות בבורסה והייתה שמועה שהם חסרי טעם. הפינוק האמיתי מבחינתי זה שתמיד יש לי במקרר איזו שטות. אוכמניות טריות (רק 2 דולר לחבילה!), בלו ציז' דיפ (אוי, איזה זיכרונות מימי וושינגטון המושחטים) או אפילו סתם לחם ממש מפנק. אפילו החבילת בייקון הענקית שיש בקפיא (3 דולר! זה כמו בחינם!) פשוט גורמת לי להרגיש טוב. גם בה טמון הפוטנציאל הבלתי ממומש לארוחת בוקר מושחתת כמו שצריך.
בסופשבוע הבא אנחנו מתכננים לארח מסיבת חנוכת דירה (יש בדיוק 4 מוזמנים מ"הצד של הכלה"). לא מתוכנן אירוע גרדיוזי אבל זה בהחלט נתן לנו בוסט לסדר את כל השטויות ולארגן פתרונות יצירתיים. אתמול בלילה תלינו במפתיע 4 וילונות ומראה גדולה ועכשיו הסלון מרגיש כבר בייתי (אפילו קצת יותר מדי מבוגר). זה אינסופי, תמיד אפשר לשדרג עוד ואני מתכננת לסור שוב לאונסט אד'ס ולרכוש זבל דקורטיבי ואולי גם איזה עציץ מפלסטיק לכניסה. בכלל, אני פשוט צריכה להציע את שרותי כקניינית אישית. אני מוכנה"לעשות" לאנשים סופר בכל רגע נתון. יש לי סבלנות ויש לי טעם טוב. ואני צנועה.

אני באמת מאמינה שיש לי את היכולת לראות את הפוטנציאל הגלום בכל דבר. כל פריט נראה לי הצעה להתחלה של רעיון גדול יותר. כל אביזר יכול להיות פרופס במופע. תבלין הוא הצעה לתבשיל, כל בגד תחפושת מטורפת, כל קרש הופך למדף או שפשוט עדיין אין עליו ציור, כל זבל אפשר להפוך ליהלומים.
כשאגדל אני אוכל לטוות זהב מקש טהור ובתמורה אתן את הילד הראשון שלי לעוץליגוץלי!!!

ארכיון הבלוג